ע"א 28/95

תקציר

פסק הדין הוא ביחס לתביעת לשון הרע שהגיש אזרח ישראלי, שהוא דמות פוליטית מוכרת, נגד המפכ"ל לשעבר של משטרת ישראל, בטענה לפיצויים בגין אמירה מכפישה שאמר האחרון במהלך הרצאה פומבית. המשיב, מצדו, טען כי אמירתו היא חובה ציבורית והכחיש את תביעת לשון הרע. בית משפט קמא דחה את התביעה, והביא את המערער להגיש ערעור. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט עדיאל ואליה הצטרף השופט קמא, קובעת כי יש לדחות את הערעור. עדיאל קובע כי דברי המשיב אכן מהווים לשון הרע, אך למשיב הגנת תום לב תקפה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. לטענת עדיאל, די בטענת המשיב כי היה ברשותו מידע חסוי אודות השימוש הבלתי חוקי של המערער בנשק, הגם שלא הוכח, כדי לקבל את הגנתו, שכן המערער ויתר על בקשת הגילוי ולא חקר את המשיב חקירה נגדית בעניין זה. זאת ועוד, אין להתערב בקביעתו המהימנה של בית משפט קמא לטובת עדותו של המשיב. מנגד, השופט חשין, בדעה חולקת, מסכים כי הפרסום מהווה לשון הרע אך טוען כי המשיב לא הצליח להפעיל את הגנת תום הלב. חשין מדגיש כי הפרסום נעשה ללא התחייבות וכי המשיב לא נקט אמצעים סבירים לאימות אמיתותו, במיוחד נוכח תפקידו כמפכ"ל המשטרה. עוד מציין חשין כי האינטרסים העומדים על הפרק במקרה זה, חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב, צריכים לנטות לטובת האחרונים כאשר מדובר באיש ציבור בכיר. לפיכך, חשין היה מקבל את הערעור ודוחה את פסק דינו של בית משפט קמא.