ס"ע 3910-07-20

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגישו שלושה מורים בעלי צרכים מיוחדים, עובדי משרד החינוך, נגד מעסיקם. התובעים, שעבדו בבתי ספר שונים בעלי צרכים מיוחדים, טענו כי יש לקבל שכר גבוה יותר בחינוך המיוחד מזה שקיבלו וטענו כי עבדו פיזית ומשמעותית בבתי הספר עצמם ולא במרכז התמיכה המקומי או האזורי (מתי"א), באמצעותו הועסקו. עוד טענו כי הם מופלים לרעה בהשוואה לאנשי צוות אחרים שעבדו ישירות בבתי הספר לבעלי הצרכים המיוחדים וקיבלו שכר גבוה יותר על ביצוע אותה עבודה. משרד החינוך טען כי התובעים הועסקו תמיד על ידי מת"יא ולכן יש לקבל את שיעור התגמול הנמוך יותר, וכי הם לא הופלו לרעה משום שהתובעים קיבלו שכר גבוה יותר ממורים אחרים בחינוך המיוחד. בית הדין בחן את ההיבטים החוזיים והארגוניים של המקרה, וקבע כי בהסכמים בין משרד החינוך להסתדרות המורים נקבע כי עובדי מת"יה יקבלו את התגמול הנמוך יותר. בית הדין שקל גם את הראיות העובדתיות ומצא כי לתובעים היה קשר משמעותי עם מת"יה לאורך כל העסקתם, בניגוד לטענותיהם. הוכח כי מת"יא מילאה תפקיד מהותי בהעסקת התובעים, בניהול עבודתם ובקביעת שכרם, והתובעים היו מודעים לכך היטב. עוד קבע בית המשפט כי התובעים היו מורים "נודדים", המזכים אותם רק בשיעור שכר נמוך יותר, וכי "פוטנציאל ההגירה" היה הגורם המרכזי, ולא הגירה בפועל בין בתי ספר. בנוסף, בית המשפט מצא כי טענות התובעים בדבר תשלום חסר אינן מדויקות וכי הם לא הופלו לרעה. גם למשרד החינוך הייתה טענת קיזוז תקפה, שכן התברר כי התובעים קיבלו בטעות גמול לחינוך הרגיל לאחר שעברו לעבוד בתקן החינוך המיוחד בשנת 2019, לו לא היו זכאים. תביעות התובעים לתגמול גבוה בחינוך המיוחד ולפערי שכר נדחו. כל תובע חויב לשלם למשרד החינוך הוצאות בסך 6,000 ₪. ניתנה להם הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מקבלתו.