ת"פ 40001/08

תקציר

הנאשם הואשם בנשיאת נשק, דהיינו מטען חבלה מאולתר, ללא היתר כדין, בניגוד לסעיף 144(ב) לחוק העונשין. האירוע התרחש על רקע סכסוך ארוך שנים בין משפחת הנאשם למשפחת עראר. ב-18 בדצמבר 2007 הגיע הנאשם לבית משפחת עראר כשברשותו מטען חבלה, שהתפוצץ בטרם עת וגרם לקטיעת ידו השמאלית. הראיה המרכזית הייתה שתי קלטות וידאו שנלקחו ממצלמות האבטחה של משפחת עראר, בהן נראה הנאשם אוחז בחפץ בוער, שמאוחר יותר אומת כמטען חבלה. ההגנה טענה כי הקלטות אינן קבילות בשל אי התאמות בחותמות הזמן ושינויים בהקלטות. עם זאת, בית המשפט קיבל את הסבר התביעה לפערי הזמנים ואת עדויות המומחים שאישרו את אמיתות ההקלטות. הנאשם טען כי המטען הושלך לעברו, והוא הרים אותו כדי להרחיקו מסביבתו, דבר שבית המשפט מצא בלתי סביר וסותר את התנהגותו שלו כפי שהיא נראית בקלטות. בית המשפט דחה גם את הסברו של הנאשם למעשיו בעקבות הפיצוץ, וקבע כי אין זה סביר שהוא יבקש עזרה מזרים ולא מהמכולת הסמוכה. זאת ועוד, הימצאותם של שיירי כפפות גומי מוכתמים בדמו של הנאשם, הן בזירה והן ברכב שפינה אותו לבית החולים, תמכה בטענת התביעה. בית המשפט התייחס לטענות על מחדלי חקירה מצד ההגנה, לרבות אי השגת פרטים אישיים של הנוכחים בזירה וכפייה לכאורה במהלך החקירות בבית החולים. נמצא כי פעולות אלה אינן שוללות מהנאשם משפט הוגן או עולות כדי עיוות דין. באשר להיבטים המשפטיים, בית המשפט פירש את סעיף 144(ב) ו-(ה) לחוק העונשין וקבע כי לא תמיד יש צורך בתעודת משטרה המאשרת את קיומו של נשק, ובמקרה זה די בראיות אחרות כדי להוכיח את קיומו של הנשק. בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט את הנאשם בנשיאת נשק ללא היתר חוקי, תוך שימת דגש על המודל האינדוקטיבי של הנמקה המבוססת על ניסיון חיים, היגיון ושכל ישר, כמו גם על משקלן המצטבר של ראיות נסיבתיות. לנאשם ניתנה זכות ערעור תוך 45 יום.