עמ"נ 58302-03-15

תקציר

פסק הדין דן בשיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים במתן רישיונות ישיבה לזרים בישראל מטעמים הומניטריים. בית המשפט מכיר בכך שבעוד שלשר יש סמכות לשקול נסיבות מיוחדות ולתת היתרים מעבר לתחום החוק, אין למבקשים זכות קנויה להשמיע את טענותיהם. במקרה זה טענו המבקשים, ששהו בישראל שלא כדין, כי מצבם הרפואי מהווה טעמים הומניטריים לקבלת רישיונות שהייה. עם זאת, בית המשפט מצא כי מצבם הרפואי אינו מצדיק מעמד בישראל, מה גם שלא הוכיחו כי לא יכלו לקבל טיפול הולם בארץ מוצאם. בנוסף, קבע בית המשפט כי שהייה ממושכת בישראל, במקרה זה, אינה מהווה טעם הומניטארי מיוחד, והחלטת המבקשים שלא לעבור ניתוח בעתיד הנראה לעין מייתרת את שהותם בישראל בשל מצבם הרפואי. פסק הדין מתייחס גם לטענת המבקשים כי ראש הדסק פעל בניגוד לפסק דין קודם בכך שדחה את בקשתם על הסף. בית המשפט הבהיר כי פסק הדין הקודם אפשר למבקשים להגיש בקשה מנומקת למעמד זמני מטעמים הומניטריים, אשר לא חייבה את המשיב להעביר את הבקשה לבחינת הוועדה הבין-משרדית. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם בטענת המבקשים כי החלטת בית הדין לערעורים התבססה על תשתית עובדתית מיושנת, שכן המבקשים עצמם ראו בעבר את חוות הדעת הרפואית הנדונה כעדכנית. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהחלטת בית הדין לעררים לבסס את פסק דינו על כתבי הטענות בלבד וכי המבחן להעברת בקשות לוועדה הבין-משרדית, כפי שנקבע במקרה קודם (פרשת אסברוק), אינו חל על הנסיבות. לפיכך, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות, בהיעדר טענות מהותיות מצד המשיב.