עש"מ 3/88

תקציר

בית המשפט העליון פסק בערעור על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה להרשיע עובד מדינה ותיק במספר אישומים משמעתיים. המערער טען כי בית הדין טעה בסטנדרט ההוכחה, והביא להרשעה בלתי הוגנת. בית המשפט הסכים כי בית הדין אכן פירש באופן שגוי את רמת הראיות הנדרשת, שהייתה אמורה להיות גבוהה יותר מאשר בתיקים אזרחיים, אך לא עמדה בסטנדרט הפלילי. עם זאת, בית המשפט מצא כי ממצאיו העובדתיים של בית הדין התבססו בדרך כלל על ראיות מוצקות, החורגות מהסטנדרט האזרחי, למעט אישום אחד הנוגע להטרדה מינית, אשר הסתמך אך ורק על מאזן ההסתברויות. בית המשפט אישר את רוב ההרשעות אך שינה את העונש. אישום 1, שעניינו הטרדת עובדות, אושר באופן חלקי, שכן בית הדין מצא ראיות מהימנות להתנהגות בלתי הולמת כלפי שתי מתלוננות, אך לא כלפי אחרת שעדותה הייתה מפוקפקת. אישומים 3, 5 ו-6 זוכו מחוסר ראיות מספיקות. אישום 2, שעניינו השכרת דירתו הפרטית של המערער, נמחק במלואו מאחר שבית המשפט לא מצא כל ראיה התומכת במרבית הטענות. אישומים 4 ו-7, הנוגעים לעסקיו הצדדיים של המערער, אושרו ברובם, כאשר בית המשפט ציין ראיות בדבר מכירת בשר ושימוש בלתי מורשה ברכב ממשלתי. חרף תרומתו המשמעותית של המערער לשירות המדינה, קבע בית המשפט כי חומרת עבירותיו מצדיקה העברה מתפקידו הנוכחי והורדה בדרגה, תוך שהוא מציע אפשרות לשקול מחדש הצעה לפרישה מרצון. גזר הדין המתוקן נועד לאזן בין זכויות העובד לבין צרכי שירות המדינה.