ע"א 7920/13

תקציר

במקרה דנן, ערערה המערערת על תוקפו של חוזה, וטענה כי הוא מעולם לא שוכלל והתבסס על טעות נפוצה. בית משפט קמא מצא כי קיים הסכם מחייב וכי התנגדותו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם התייחסויותיו שלו ל"ביטול ההסכם" בהתקשרויות קודמות. המערערת טענה כי אי הבנה בנוגע לייעוד הנכס (מסחרי לעומת עירוב שימושים) היוותה טעות יסודית המצדיקה את ביטול החוזה. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערת לא הציגה ראיות מספיקות או עדות שמאי להוכחת הטעות הנטענת לגבי ייעודו וערכו של הנכס בעת כריתת החוזה. יתר על כן, המערערת לא הוכיחה כי טעות זו לא הייתה רק שיקול דעת מוטעה לגבי כדאיות העסקה, אשר אינו מצדיק מבחינה משפטית את ביטול החוזה. למרות שאחד השופטים חלק על כך, וטען כי פער השווי האמיתי נבע מטעות מהותית לגבי ייעוד הנכס, הרוב תמך בדעה כי המערערת נטלה על עצמה את הסיכון בכך שלא וידאה את מצבו התכנוני של הנכס לפני החתימה. משכך, דחה בית המשפט את הערעור, אישר את יכולת האכיפה של ההסכם ופסק הוצאות למשיבים.