עמ"נ 58038-10-17

תקציר

פסק הדין דן בעתירה נגד מדיניות משרד הפנים הישראלי להטיל מגבלות גיאוגרפיות על חלק מהמסתננים ששוחררו ממתקן חולות, המונעות מהם להתגורר או לעבוד בתל אביב ובאילת. המערערים טוענים כי מדיניות זו אינה סבירה, אינה מידתית ומהווה אכיפה בררנית. עוד נטען, כי אין ליישם את המדיניות משום שלא פורסמה רשמית ולא נקבעו הנחיות ליישומה. המשיב, לעומת זאת, מצדיק את המדיניות כאמצעי הכרחי למניעת התיישבות מסתננים במרכזי הערים, וטוען כי מדובר במענה סביר ומידתי לסוגיה. מסקנת בית המשפט היא כי מדובר במדיניות סבירה ומידתית, המשרתת את התכלית הלגיטימית של פיזור מסתננים ממרכזי הערים. עוד נמצא כי אכיפה חלקית של המדיניות אינה סלקטיבית, שכן היא מיושמת בהדרגה ומבוססת על שיקולים מעשיים. בית המשפט מכיר אמנם בכך שהיה מקום לפרסם את המדיניות ולקבוע הנחיות רשמיות, אך מציין כי היעדרן אינו מבטל את תוקפה של המדיניות, מה גם שהמסתננים מקבלים הודעה על ההגבלה עם הגעתם לחולות. השופט מדגיש כי ההשלכות הרחבות של ביטול המדיניות והלגיטימיות של תכליתה גוברות על הליקויים הפרוצדורליים. יתר על כן, המערערים לא הביאו ראיות לכך שהיעדר הנחיות כתובות הוביל לאכיפה שרירותית. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובית המשפט ממליץ למשרד הפנים לקבוע את המדיניות בכתב. ההחלטה מתקבלת ללא הזמנת הוצאות, ומומלץ למשיב לקבוע את הפוליסה באופן רשמי.