עע"מ 7825/19

תקציר

בערעור זה דן בית המשפט בשאלה האם החובה המוטלת על יבואנים ישירים לממש אחריות אחריות עומדת בעינה גם כאשר תעודת אחריות כוללת תניית החרגה טריטוריאלית, בהתאם לסעיף 49(א) לחוק רישוי שירותים. בית המשפט לעניינים מנהליים אישר בעבר את החלטת המשנה למנכ"ל, בקובעו כי החובה חלה, ובית המשפט הסכים עם קביעה זו, תוך שהוא מבסס אותה על לשון החוק וכוונתו. עיקרו של התיק היה כרוך בשתי פרשנויות סותרות: המערערים סברו כי הצו מוגבל לתנאים שנקבעו באחריות המקורית של היצרן, לרבות מגבלות טריטוריאליות כלשהן. לעומת זאת, טענו המשיבים כי יש לכבד את האחריות בישראל ללא קשר למגבלות טריטוריאליות. ההיסטוריה החקיקתית, ובפרט המלצות ועדת זליכקה, השפיעו מאוד על החלטת בית המשפט, והדגישו את הכוונה להגביר את התחרות בשוק יבוא הרכב על ידי כך שכל כלי הרכב, ללא קשר לשיטת הייבוא, יקבלו שירותי אחריות כפי שהיו מקבלים בארץ מוצאם. בית המשפט ציין היעדר דיון מקיף במגבלות טריטוריאליות במהלך הליכי חקיקה, אך נשען על התכלית התחרותית הברורה המונחת ביסוד החוק. ההחלטה נועדה להסיר חסמים לתחרות בשוק, ולאפשר כיסוי אחריות בישראל שווה ערך לזה שבמדינת המקור, ובכך לנטרל יתרונות שהיו יכולים להיות ליבואנים ישירים. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור, וקבע כי על היבואנים הישירים לעמוד בהתחייבויות האחריות כפי שניתנו במדינת המקור, לרבות כאשר קיימות מגבלות טריטוריאליות, ובלבד שיתקיימו תנאים אחרים. הערעור העלה סוגיות של זכויות קניין ושוויון, אותן דחה בית המשפט, תוך הדגשת כוונת המחוקק לקדם הוגנות בשוק ותחרות. הנשיאה, אף שהסכימה עם הפרשנות, הציעה למחוקק להבהיר את ההנחיה בתיקונים עתידיים להסרת העמימות.