סע"ש 37607-01-19

תקציר

פסק הדין דן בתקנות השיפוטיות הנוגעות לבתי הדין לעבודה, ובפרט בכל הנוגע לקביעת "מקום עבודתו" של עובד. בית הדין מפרש את תקנה 3(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקובעת כי מקום השיפוט נקבע על פי מקום עבודתו של העובד או מקום ביצוע העבודה. הדגש, על פי פסיקה קודמת, הוא על זיקתו של העובד למקום העבודה ולא על כתובתו הרשומה של המעסיק. פסק הדין מבהיר כי "מקום עבודתו" של העובד אינו נקבע אך ורק על פי כתובתו הרשומה של המעסיק אלא בעיקר על פי מקום העבודה בפועל או ביצוע העבודה. פרשנות זו נועדה למנוע מעובדים לבחור בבתי משפט נוחים המנותקים ממקום עבודתם, דבר שיוביל לעומס בלתי סביר על בתי משפט מסוימים, כמו בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ויפגע ביעילות הפרוצדורלית. פסק הדין מחזק את התפיסה כי מקום עבודתו של העובד הוא הקובע העיקרי של סמכות השיפוט, במיוחד כאשר ניתן לקבוע זאת בבירור, ואל לבתי המשפט לחרוג מהתנאים הרגולטוריים הנוגעים לרשות המקומית. במקרה הספציפי, עבודתו של העובד בוצעה אך ורק באתר בנייה בשחרות נגב, ובכך ביסס את בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע כסמכות המתאימה. בית המשפט מתייחס גם לעיתוי הבקשה ומאשר כי הוגשה בתוך פרק הזמן המותר, תוך שהוא דוחה כל התנגדות בעילה זו.