ע"א 2836/90

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון במקרה זה עוסק בעיקר בנבכי הזכויות במקרקעין והדינמיקה המשפחתית בתוך מושב, או יישוב שיתופי, בישראל. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם המערער, אריה בצר, ואשתו מאירה, היו זכאים לזכויות במשק שבבעלות אמה בעקבות הקמת מבנה נוסף בחווה. בית המשפט בחן הסכם בו האם העניקה תחילה את זכויותיה במשק במתנה לבני הזוג, בתנאי שמקום מגוריה לכל החיים ולא יתבצעו עסקאות ללא אישורה. הסכמת מינהל מקרקעי ישראל הייתה הכרחית להעברה זו, אך היא לא התקבלה, ולכן ההסכם אינו שלם לפי חוק המתנות. לפיכך, האם חזרה בה ממתנתה. יתר על כן, המערער טען לזכויות כ"בן יורש", שאומתו לכאורה בתקנון אגודות שיתופיות, אף שתחולתן מוטלת בספק. בסופו של דבר, בית המשפט הכיר בזכויותיהן של המערערת ומאירה במבנה שמימנו בחווה על בסיס עקרונות דיני הצדק והיושר, ואישר כי זכויות אלה אינן ניתנות לביטול חד צדדי על ידי האם. החלטה זו איזנה בין הצורך בפורמליות משפטית לבין הגינות, והבטיחה כי השקעותיהן ומגוריהן לטווח ארוך של המערערת ומאירה יכובדו מבלי לזכות אותן במשק כולו או לערער על המסגרת המנהלית ששלטה בזכויות במקרקעין במושב. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות בהכרעה בערעור.