ע"פ 502/73

תקציר

המערער הורשע בעבירה על פקודת מס הכנסה בכך שהשמיט במכוון הכנסות מדו"חות המס שלו לשנים 1967 ו-1968 ומסר רישומים כוזבים בהצהרת הון. הוא נידון לחודשיים מאסר בפועל ולקנסות בסך 14,000 ל"י בגין עבירות אלה. סלע המחלוקת העיקרי נסב סביב השמטת הכנסות מדו"חות המערערת, כאשר המערערת העלתה תירוצים שונים להשמטה זו, אשר בית המשפט מצא כי הם שקריים או חסרי בסיס. בית המשפט הסתמך על סעיף 144 לפקודת מס הכנסה, היוצר חזקה חלוטה כי דו"ח שניתן לפי הפקודה ניתן על ידי או ברשותו של האדם שעבורו הוצא, אלא אם הוכח אחרת. אמנם חזקה זו חלה על דברים שבכתב ודיבור, אך אין בה כדי להוכיח את כוונת הזדון הנדרשת לפי סעיף 220, אותה צריכה להוכיח התביעה. במקרה דנן, כוונתו של המערער להתחמק ממס נבעה ממעשה הקטנת ההכנסה המוצהרת, ובית המשפט לא מצא טעם בהסבריו. באשר להצהרת ההון הכוזבת, דחה בית המשפט את טענת המערער כי לא היה מודע לצורך להצהיר על חייבים וחייבים, וציין כי הטופס ברור והוא אחראי לתוכנו. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הענישה מופרזת, תוך הדגשת אופי המרמה של העבירות והצורך בענישה מרתיעה. לפיכך נדחה הערעור על ההרשעה וגזר הדין, תוך שהוא מאשר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.