דנג"צ 1241/07

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה הקוראת תיגר על הקריטריונים של משרד הבינוי והשיכון לקביעת גובה ההלוואות הניתנות לחסרי דירה לפי חוק הלוואות לדיור. באופן ספציפי, טענו העותרים כי השימוש בשירות צבאי או לאומי כקריטריון לסכומי הלוואות מהווה אפליה פסולה. עם זאת, בג"ץ דחה את העתירה ואישר את כללי המשרד. בית המשפט קבע כי חוק קליטת חיילים משוחררים אינו מסדיר באופן מקיף הטבות לחיילים, וכי קריטריון השירות הצבאי רלוונטי לתכליתו של חוק הלוואות לדיור. לא תמיד חל איסור על מתן הטבות כלכליות למשרתים, אלא תלוי בהוראות ההסדר הספציפי ובמטרותיו. במקרה זה, נמצא כי הקריטריון מיושם באופן סביר ומידתי, ולכן אינו מפלה. העותרים טענו כי פסק הדין סותר פסיקות קודמות בנושא אפליה שלטונית וביקשו לקיים דיון נוסף. הם הדגישו את ההשפעה המפלה של השלטון על האוכלוסייה הערבית, שברובה אינה משרתת בצבא. בנוסף, הם טענו כי ההטבות לא נקבעו בחקיקה ראשית, בניגוד לטענת בית המשפט. המשיבים, לעומת זאת, התנגדו לדיון נוסף וטענו כי פסק הדין אינו סותר פסקי דין קודמים וכי הוא מעוגן בחקיקה ראשית. בסופו של דבר נדחתה העתירה לדיון נוסף. בית המשפט חזר על עמדתו ארוכת השנים כי הבדלים רלוונטיים בין פרטים יכולים להצדיק טיפולים שונים, שלא ייחשבו לאפליה. הקביעה כי שירות צבאי יכול להיות אמת מידה לתועלת כלכלית, בהינתן שאינו תנאי סף ויישומו חייב להיות סביר ומידתי, לא הייתה עיקרון חדש. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי חוק קליטת חיילים משוחררים אינו מהווה הסדר ממצה להטבות לחיילים. משכך, פסק הדין לא יצר תקדים חדש, והעתירה לדיון נוסף נדחתה.