בג"צ 185/72

תקציר

בג"ץ פסק במקרה של זוג נשוי שבו האישה ביקשה להתגרש, אך אף אחד מהצדדים לא הגיש תביעה בבית הדין הרבני. הבעל, לעומת זאת, הגיש "תביעה לשלום בית" ושתי בקשות במקביל – האחת לעכב את נסיעת האישה מישראל והשנייה לעקל את נכסיהם המשותפים של בני הזוג, לרבות ריהוט ורכב. בית הדין הרבני נעתר לבקשות, אך האישה ערערה בטענה כי לבית הדין אין סמכות להוציא צווים כאלה. בג"ץ קבע כי לבית הדין הרבני אין סמכות להוציא את צו העיקול. הודגש כי לאישה נשואה זכויות בעלות מלאות על רכושה, וכל עיקול על נכסיה חייב להיות לצורך הבטחת חובות משפטיים. בית המשפט קבע כי הטענה כי יש להשתמש בנכסים לצרכי המשפחה אינה תקפה, שכן חוק שיווי זכויות האישה מעניק לנשים נשואות אוטונומיה מלאה על רכושן. יתר על כן, החוק מנע מבתי המשפט להבטיח כל זכות שבוטלה על ידי הבעל או לסכל את זכויותיה המבוססות של האישה. עם זאת, בית הדין הבהיר כי אם אישה מסכימה מרצונה להעמיד את נכסיה לרשות בעלה או משפחתה, ניתן לאכוף זאת בהליכים משפטיים כעניין חוזי, אך תביעות אלה אינן נחשבות ל"ענייני נישואין". באשר לצו השהייה קבע בית המשפט כי הוא אינו מעורר כל חשש שיפוטי וכי מדובר באמצעי לגיטימי להבטחת נוכחותה של האישה בארץ במהלך המשפט. הצו נתפס כפרוצדורלי וחל על גברים ונשים כאחד. עם זאת, בית הדין הכיר בתקדים לפיו אין למנוע מנשים לצאת אלא בנסיבות מיוחדות, והפציר בבית הדין הרבני לשקול מחדש את החלטתו בעניין זה. בעקבות זאת ביטל בג"ץ את הצו המותנה בדבר עיקול נכסי האישה ודחה את העתירה בעניין איסור התנועה, תוך שהוא הופך את הצו האחרון למוחלט. הבעל חויב לשאת בהוצאות המשפט של האישה.