ע"א 46690-12-16

תקציר

תיק זה נסוב סביב סוגיית ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מהפיצויים שנפסקו למערער, שנפגע בתאונת דרכים בשנת 2003. המאבק המשפטי הממושך היה כרוך בהליכים רבים. ההליך הראשון הסתיים בהסכם פשרה על סכום הפיצוי, כאשר חלק מהכסף הוקפא עד להכרעה בשיטת הניכוי. בית משפט קמא קבע תחילה כי יש לנכות אחוז מסוים בלבד מהסכום המוקפא. המשיב ערער, ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור. לאחר מכן ערער המשיב לבית המשפט העליון, אשר קבע כי הניכוי צריך להתבסס על שיעור הנכות הכולל שנקבע על ידי מומחים שמונו על ידי בית המשפט, ולא על שיעור המל"ל. בית המשפט העליון אף הורה על קיום דיון חדש בבית משפט קמא, שהסתיים בפסק דין שני כמעט זהה לראשון. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה, שהוביל לפסק הדין הנוכחי. פסק הדין מסכם את ההיסטוריה הפרוצדורלית הארוכה ומתייחס לטענות המערער. מסקנתה היא כי הסכמת המערערת לפשרה לא הותנתה בכך שהמשיב יקבל את שיטת הניכוי. בית המשפט דוחה גם את טענותיה של המערערת ביחס לחוות הדעת הרפואיות שהוצגו, וקובע כי הייתה לה הזדמנות מספקת להציג את טענותיה ולא עשתה כן באופן יעיל. באשר לשיטת הניכוי, בית המשפט מצדד במשיבה ומאשר כי הניכוי צריך להתבסס על חוות דעת המומחה שהוגשו לבית המשפט ולא על שומות המל"ל. עם זאת, בית המשפט עורך הערכה משלו וקובע את שיעור הנכות הקודם, ומוצא כי הוא גבוה משמעותית מ-5% שיוחסו לו על ידי בית משפט קמא. תוך יישום הנוסחה המתאימה, בית המשפט מחשב כי רק 23.01% מתשלומי המל"ל ניתנים לניכוי. לפיכך, ערעורי הצדדים מתקבלים, והתוצאה החשבונאית של פסק הדין הראשון של בית משפט קמא מתקבלת. משמעות הדבר היא כי המשיב לא יידרש לנכות או לשלם סכומים נוספים מעבר לאלו האמורים בפסק הדין הראשון. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו. יש לציין כי הפיקדון של המערערת מוחזר לה. פסק הדין מדגיש את החשיבות של עשיית צדק ושמירה על הלימה בין הגורמים השונים המעורבים במקרים מסוג זה.