ת"א 32214-10-15

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה לפיצויי הפקעה בגין חלקת אדמה בנצרת עילית, שהוגשה על ידי יורשו של הבעלים המקורי. התביעה, בתחילה לגבי שתי חלקות, תוקנה כך שתתמקד בחלקה 33. התובע טען כי מטרת הפיצוי צריכה לאפשר לו לרכוש נכס שווה ערך, לרבות ההוצאות לאיתור קרקע חלופית. מנגד, טען הנתבע כי יש לחשב את הפיצוי על פי שווי הנכס המופקע, מבלי לכלול הוצאות בגין חלופות. חילוקי הדעות המרכזיים היו סביב גובה הפיצוי בגין דמי החכירה האבודים, שווי הקרקע לשנה וחלק החלקה שבגינו זכאית התובעת לפיצוי. השופט אימץ את חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, קבע את דמי החכירה האבודים על 6% מערך הקרקע, וקבע את שווי הקרקע על פי חוות דעתו של המומחה. עוד קבעה השופטת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין 1,391.8 מ"ר, המהווים 1/5 מהזכויות במגרש. באשר לשיעור דמי החכירה האבודים, העדיפה השופטת את גישתה של המומחית שמינתה בית המשפט, שהצדיקה את המלצתה – שתאמה את פסקי הדין והשמאי הקודמים – בהתבסס על מטרת פיצוי הצד המופקע ועל הזמן הרב שחלף מאז נתפסה החזקה. באשר לשווי הקרקע, מצאה השופטת את חוות הדעת של המומחית שמינתה בית המשפט מקיפה ומקצועית, ואימצה את ממצאיה. גם היקף הזכויות היה שנוי במחלוקת, כאשר התובע טען לחלק גדול יותר בהתבסס על פרשנות הצוואה. השופט פסק לטובת הנתבעת, ואישר את זכויותיה של התובעת על 1,391.8 מ"ר, קרי 1/5 מהחלקה, בהתאם לחלוקה הברורה של הצוואה. התובע היה זכאי לפיצוי בגין שכר טרחת עורך דין, שכר טרחת שמאי ואגרת בית משפט, המותנה בהמצאת הוכחת תשלום. הסכומים היו אמורים להיות משולמים תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, תוך משיכת ריבית והבדלי הצמדה אם לא יוקפדו בהקדם.