על"ע 19/86

תקציר

בהליך משמעתי בו היה מעורב עורך דין (המערער) לפי חוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 והתקנות הנלוות אליו, הוגשה תלונה על ידי לשכת עורכי הדין בתל אביב, שיוצגה על ידי המשיב. התלונה נבעה מטענות לפיהן המערערת לא חלקה שכר טרחה עם יורשיו של עמית שנפטר ולא השיבה לפניות בנוגע לפרטי הכנסות. על אף שזוכה ממרבית האישומים לאחר דיונים מפורטים, הועמד המערער לדין משמעתי בגין הפרת סעיף 61(3) בכך שלא השיב לפניות המשיב, דבר שנתפס כמחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. המערער טען כי הוא מממש את זכות השתיקה וכי כללי המשמעת אינם יכולים ליצור עבירה באופן עצמאי. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, וקבע כי הכללים נועדו להבטיח שסכסוכים יגיעו למנגנון המשמעת באופן מושכל וחייבו עורכי דין להגיב לתלונות כחלק משמירה על סטנדרטים מקצועיים. בית הדין הדגיש את ההבחנה בין זכויות השתיקה הפלילית לבין חובות בהקשרים משמעתיים, וציין כי זכות השתיקה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חובת התגובה במסגרת האתית והפרוצדורלית הספציפית. השופטים הסכימו כי אי תגובה היא מטבעה חוסר כבוד למערכת המשמעת, ובכך תיקפו את סיווגה כהתנהגות בלתי הולמת. משכך, חויבה המערערת לשלם את הוצאותיו של המשיב, אם כי לא הוטלו עליה קנסות נוספים. בית המשפט אף הסכים לכבד את אנונימיותו של המערער בפרסום, בהתחשב בנסיבות.