ת"א 23950-12-19

תקציר

פסק הדין דן בפינוי דייר מוגן ממושכר. על פי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר, נטישת הדייר היא עילת פינוי, המחייבת את המשכיר להוכיח שני תנאים: הראשון, שהשוכר כבר לא יתפוס פיזית את הנכס; שנית, כי לשוכר אין כל כוונה לתבוע בחזרה את הנכס. נטל ההוכחה מוטל על המשכיר לאורך כל התהליך. בית המשפט מכיר בשתי מטרות של נכסים מושכרים: "דירה" ו"עסק". המטרה החברתית של חוקי הגנת הדייר נועדה להגן על דיירים מפני פינוי והעלאות שכר דירה מופרזות, במיוחד עבור דירות מגורים. במקרה הנדון, מוסכם כי השוכר, אוחיון, השתמש בעבר בנכס המושכר כעסק לצורפות וביקר במקום לעיתים קרובות. עם זאת, הצדדים חלוקים על התדירות והאופי הנוכחיים של השימוש של אוחיון בנכס. רבין טוען שאוחיון כבר לא משתמש בנכס, ואילו אוחיון טוען שהוא מבקר בו כמה פעמים בשבוע. בית המשפט בוחן את רישומי צריכת החשמל ומוצא שימוש נמוך מאוד, דבר המצביע על כך שנוכחותו של אוחיון אינה שכיחה וקצרה. למרות זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי אוחיון לא נטש פיזית את הנכס אלא אכן חדל להשתמש בו למטרות עסקיות. במקום זאת, בית המשפט מוצא כי אוחיון משתמש בחוזה השכירות בעיקר למפגשים חברתיים ולעבודה מינימלית. אוחיון טוען כי מטרת החכירה היא לפרנסתו, אך בית המשפט דוחה טענה זו וקובע כי היא אינה נכונה וממילא המקום אינו משמש לייצור הכנסה. בית המשפט קובע כי מטרת חוזה השכירות נזנחה, דבר המצדיק פינוי. יתר על כן, בית המשפט דוחה את בקשתו של אוחיון לסעד מן הצדק, שניתן להיעתר לו כאשר הפינוי אינו צודק, שכן הוא אינו מוצא את טיעוניו של אוחיון להמשך החזקת הנכס משכנעים. בסופו של דבר, בית המשפט פוסק לטובת הפינוי, ומורה לאוחיון לפנות את הנכס בתוך 30 יום. ההחלטה מתקבלת ללא הקצאת עלויות לאף אחד מהצדדים.