עת"מ 2205-02-17

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותם של חוקי הדיור הציבורי בישראל, ובפרט בכל הנוגע לדרישות הזכאות לרכישת דיור ציבורי. בית המשפט בחן את סעיף 3 לחוק הרכישה, המקנה לדיירי הדיור הציבורי זכות לרכוש את הדירות שהם שוכרים לאחר תקופה מסוימת. החוק מגדיר "זכאי" כמי שמתגורר בדיור הציבורי לפחות חמש שנים רצופות ואין בבעלותו נכס ששוויו עולה על 350,000 ₪. העותרים, ששכרו דיור ציבורי, הגישו בקשה לרכוש את דירותיהם לפי חוק זה, אך נדחו על ידי המשיב בטענה שאינם עומדים בתנאי הזכאות הכלכלית. המשיב טען כי יש לפרש את הגדרת "זכאי" כך שתכלול גם את דרישת הזכאות הכלכלית, שאינה נזכרת במפורש בחוק. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וקבע כי כוונת המחוקק מאחורי חוק הרכישה הייתה להעניק זכות רכישה בלתי מותנית לדיירי דיור ציבורי לטווח ארוך. בית המשפט מתח ביקורת על כישלונה השיטתי של המשיבה לסווג כראוי את הדיור הציבורי ולהשכיר אותו לדיירים לא זכאים. עוד צוין, כי ניסיונו האחרון של המשיב לתקן טעות זו ולשנות את פרשנות החוק לא היה מוצדק, מה גם שהמשיב דבק בעבר בפרשנות מילולית. זאת ועוד, בית המשפט קיבל את טענות העותרים כי מצבם השתנה במהלך השנים, כאשר המשך מגוריהם בדירות הושפע מהציפייה לרכישתן. לפיכך פסק בית המשפט לטובת העותרים, ביטל את החלטות המשיב ודרש כי תתקבל החלטה חדשה על בסיס פרשנות נכונה של החוק. פרשנות זו אינה כוללת את דרישת הזכאות הכלכלית, כלומר יש לשקול מחדש את בקשות העותרים. המשיב חויב לכסות את הוצאות העותרים בסך של 20,000 ₪.