ה"פ 1033/96

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך על בעלות בדירה בעקבות הסכם גירושין ולתביעות כספיות כנגד הצדדים המתגרשים. הדירה המדוברת הייתה בבעלות האב, שהסכים, במסגרת הסדר גירושין שאושר על ידי בית המשפט, להעביר מחצית מהבעלות בה לילדיו. עם זאת, על חלקו של האב הוטלו בהמשך צווי עיקול שנבעו מתביעות כספיות שהוגשו נגדו. הילדים טענו כי זכויותיהם בדירה הנובעות מהסכם הגירושין קדמו לצווי העיקול ויש להן עדיפות עליהם. מנגד, טענו הנושים ששמרו על העיקולים כי הסכם הגירושין אינו תקף או בוטל לאחר מכן. בית המשפט פסק לטובת הילדים וקבע כי הסכם הגירושין אמיתי וכי טענות הנושים לא הוכיחו אחרת. נפסק כי הזכויות החוזיות שנקבעו בהסכם הגירושין גברו על צווי העיקול המאוחרים יותר. כמו כן, נמנע מהנושים לטעון לבטלותו של הסכם הגירושין לגבי הדירה, שכן הם הסכימו בעבר לתוקפו בהליך משפטי נפרד הנוגע למטלטלין המוזכרים באותו הסכם. בית המשפט דחה גם את טענת הנושים כי ההסכם בוטל בהסכמה הדדית, וקבע כי התנהלות ההורים עולה בקנה אחד עם כוונה אמיתית לממש את הסכם הגירושין. בעקבות זאת הורה בית המשפט על מחיקת העיקולים וקבע כי יש להעביר מחצית מהזכויות בדירה החדשה שנרכשה על ידי האב והאם לילדים, בהתאם להסכם הגירושין. ההחלטה הותנתה בקיום הוראה זו, והנושים נדרשו לחפש דרכים חלופיות לגביית החובות המגיעים להם.