ע"א 32242-09-24

תקציר

ניתוח משפטי I. עקרונות לפי סעיף 77א והקריטריונים לפסילת שופט - סעיף 77א קובע כי הפסילה תלויה בקיומן של נסיבות המקימות "חשש ממשי לחוסר משוא פנים". הסטנדרט מדגיש הערכה אובייקטיבית ולא רק ספקולציה, ועולה בקנה אחד עם התקדים מ-Meiri v. מדינת ישראל (ע"א 655/77, 1977), המחייבת אמירות בעלות "אופי ברור ומכריע" לצורך פסילה. - המסגרת המשפטית מכירה בכך שהערות שיפוטיות או החלטות פרוצדורליות, אלא אם כן הן משקפות הטיה ברורה או הצהרות מעוררות הטיה, אינן מספיקות לפסילה, ומאשרות עצמאות שיפוטית ויושרה שיפוטית. - הפסיקה, במיוחד ע"א 5167/15 בר נ. Blithi, מדגיש כי פסילה היא "צעד מרחיק לכת" ויש לשמור אותה למקרים שבהם היעדר משוא פנים נפגע באמת, תוך שמירה על האיזון בין עצמאות שיפוטית לבין הימנעות מהטיה. II. הגבלות על עילות פסילה - כפי שהובהר בע"א 8866/22 עבירה נ', התבטאויות של תובע או שופט על הליכים בדרך כלל אינן מהוות עילה לפסילה אלא אם כן הן מעידות על חוות דעת "נעולה", מה שמצביע על משוא פנים או חוסר יכולת להישאר חסר פניות. - החלטות פרוצדורליות המתקבלות במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט, כגון הכרעה בעניינים פרוצדורליים או הערכת ראיות, נחשבות לחלק מההתנהלות השיפוטית ואינן יוצרות כשלעצמן חשש סביר למשוא פנים, שהודגש על ידי פוסקים כמו אביטן נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב ובן שטרית נ' מדינת ישראל. - הנטל על המבקש הוא להוכיח "חשש אמיתי להטיה", כלומר התנהלותו או הצהרותיו של השופט חייבות לשקף הטיה או נטיות ממשיות, ולא רק חילוקי דעות קדומות עם פסיקות משפטיות. III. תחולה למקרה הנוכחי - אב בית הדין מצהיר במפורש על פתיחות לשמוע את כל הטיעונים, מכחיש כל הטיה או עילה לפסילה, ומיישר קו עם העיקרון כי הצהרות או פסיקות פרוצדורליות אינן מעגנות הטיה מטבען. - רוב טענות המבקש מאופיינות כערעור או שיקול דעת, ובית המשפט מזהה אותן בצדק כלא מספיקות כדי להצדיק פסילה, מה שמשקף דבקות בעיקרון שחילוקי דעות בערעור וביקורת פרוצדורלית בדרך כלל אינם מבססים הטיה אלא אם כן מלווים בהוכחה להתנהגות מעוררת משוא פנים. - יש לציין כי עיתוי בקשת הפסילה - הגשה רק לאחר דחיית בקשות מהותיות אחרות - מעלה סוגיות לגבי העיתוי הפרוצדורלי, בהתאם לכלל 173(א), המחייב הגשה מיד עם היוודע לנסיבות הפסילה. בצדק רואה בית המשפט שיהוי זה משמעותי בדחיית הפסילה. IV. עקרונות משפטיים וחידושים - המקרה מחזק את הסטנדרט המחמיר לפסילה המבוסס על תפיסה סובייקטיבית של משוא פנים ומדגיש כי החלטות שיפוטיות, גם אם שליליות, אינן מספיקות כדי להטיל ספק במשוא פנים של השופט. - פסק הדין מדגים גישה זהירה באיזון בין עצמאות שיפוטית לבין הצורך למנוע משוא פנים, תוך הגבלת בקשות פסילה לעילות ברורות ואובייקטיביות הנתמכות בהתנהגות ברורה המעידה על משוא פנים. - הכרת בית המשפט בסוגיות ציות פרוצדורליות (למשל, עיתוי בקשת הפסילה) עולה בקנה אחד עם עקרונות ההגינות הפרוצדורלית ואוכפת הקפדה על כללים המסדירים בקשות פסילה. V. עלויות והשלכות פרוצדורליות - בית המשפט מטיל על המבקש צו הוצאות (4,000 ₪) בגין הגשת בקשה ארוכה מדי, המחזק כי עמידה בהליכים והתנהגות סבירה הם חלק בלתי נפרד מההליך השיפוטי. תקציר: הניתוח המשפטי מאשר כי תקני הפסילה נאכפים בקפדנות, ודורשים ראיות ברורות להטיה, ולא רק חילוקי דעות פרוצדורליים או פסיקות שליליות. ההחלטה עולה בקנה אחד עם עקרונות מבוססים המדגישים את העצמאות השיפוטית, את החשיבות של בקשות פסילה במועד ואת ההיקף המצומצם של עילות למשוא פנים – המודגש על ידי נימוקים פרוצדורליים ומהותיים מפורטים לשמירה על טוהר ההליכים השיפוטיים.