ע"א 36054-02-10

תקציר

בית המשפט דחה את פסק הדין בערעור 36054-02-10 וקיבל את פסק הדין 46495-02-10. השופטים מסכימים עם טענות המשיבים (הנתבעים) כי לא הייתה הפרת חוזה מצדם, שכן שיטת הבנייה בה נעשה שימוש בנכס הנמכר הייתה מקובלת באותה עת ולא הייתה למשיבים כל סיבה להזכיר אותה. כמו כן, לא ניתן להטיל על המשיבים אחריות לרשלנות. עדויות המומחים לא הוכיחו כי שיטת הבנייה גרמה לצורך בעבודות חיזוק ושיפוץ. בית משפט קמא קיבל את תביעת המערערים (התובעים) לאחריות חוזית הנוגעת למצגים מפורשים ואת חובת המשיבים לפצות בגין נזקים על פי הסכם המכר. עם זאת, השופטים קבעו כי התביעה התיישנה. תקופת ההתיישנות בת שבע השנים החלה כאשר נוצרה עילת התביעה, שהיה מועד הסכם המכר או, לכל המאוחר, מועד מסירת הנכס. חריג ההתיישנות, סעיף 8, העוסק בגילוי מאוחר של עובדות המהוות עילת תביעה, אינו חל במקרה זה. השופטים הדגישו כי המערערים יכלו ללמוד בנקל על שיטת הבנייה בעת הרכישה וכי המשיבים לא היו מחויבים לציין זאת במפורש. יתר על כן, הסכימו השופטים עם קביעתו של בית משפט קמא כי המשיבים אינם אחראים לנזקים כלשהם. יש להשיב את הסכום שנגבה מהמשיבים בפסק הדין הקודם, בצירוף כל ההוצאות והריבית. המערערים אחראים להוצאות שני הערעורים, בסך 50,000 ₪, והפקדותיהם יטופלו בהתאם. פסק הדין ניתן ביום 10.3.2013 והמזכירות תעביר לצדדים העתק.