ת"א 21536-09-13

תקציר

הנתבעת טענה כי הארכת ההסכם לשירותי הניקיון של התובעת אינה חוקית משום שהיא נעדרה אישור של גורם מוסמך כנדרש בפקודת העיריות. בית המשפט נעתר וקבע כי הפקודה טעונה אישור של ראש העירייה, הגזבר ורואה החשבון המלווה, דבר שלא התקבל. התובעת טענה כי מנגנון ההארכה האוטומטי של החוזה עוקף דרישה זו, אך בית המשפט חלק על כך וקבע כי יש צורך באישור רואה החשבון. כמו כן, בית המשפט מצא כי התובעת פעלה בחוסר תום לב בכך שהמשיכה לספק שירותים בידיעה כי רואה החשבון מתנגד להארכה, ומבלי להסכים על תנאי החוזה המורחב. התובע גם לא הביא ראיות להוצאותיו, ולכן אין זה צודק לחייב את הנתבעת לשלם לו. בנוסף, בית המשפט פירש את ההסכם כמחייב ביטוי מפורש לרצונה של העירייה להאריכו, דבר שלא ניתן. מטעמים אלה דחה בית המשפט את התביעה, והורה לתובע לשלם 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות הנתבע. ההחלטה הדגישה את חשיבותם של הליכים משפטיים בהתקשרויות ציבוריות ואת הצורך להגן על כספי ציבור, במיוחד נוכח תפקיד הפיקוח של רואה החשבון. חוסר תום הלב, אי חוקיות ההארכה ואי הוכחת הוצאותיו של התובע הביאו לתוצאה זו.