ע"פ 6813/16

תקציר

החלטת בית המשפט אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא, ומצא את המערער אשם באונס על סמך עדותה של הקטינה וראיות תומכות. המערער ערער על שני בסיסים אלה בערעור, אך ערכאת הערעור לא מצאה טעם לשנות את ממצאיו של בית משפט קמא באשר למהימנות עדותה של הילדה. הקטינה, שרואיינה על ידי חוקרת ילדים, תיארה מעשים פולשניים מצד המערערת, אותם הפגינה בסופו של דבר במפורש. בעוד המערער טען כי חוסר העקביות של המדינה מצביע על היעדר ראיות מספיקות, בית המשפט קבע כי די בעדותה הראשונה של הנערה כדי לבסס חדירה, יסוד הכרחי להרשעה באונס. בית המשפט דחה את טענות המערער בדבר אופי החדירה, ואישר הלכה ותיקה לפיה די בחדירה מינימלית של חלק גוף. באשר לראיות מסייעות, הסכים בית המשפט כי למרות שממצאי הדנ"א, מסדר הזיהוי ומצבה הנפשי של הילדה אינם מספיקים בשל הכחשתו המופחתת של המערער, הכחשת השווא הראשונית של המערער ולאחר מכן הודאתו בעבירות פחות חמורות יכולות לשמש כסיוע. גרסאותיו הסותרות של המערער וטענותיו הכוזבות במהלך עדותו, בשילוב רצונו הראשוני לשכב עם המתלוננת, תמכו במסקנה של חדירה. בית המשפט הדגיש כי בעוד שהמערערת הביעה חרטה, אופי העבירה מצדיק עונש של עשר שנות מאסר ופיצוי כספי לנפגעת, אשר מצא לנכון בהתחשב בהשפעה הטראומטית עליה.