בש"א 320/09

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב שתי סוגיות מרכזיות הנוגעות למשפט המנהלי בישראל: החלת תביעות סף מינהליות בתיקים מנהליים והיחס בין הגשת תביעה מנהלית לפיצויי שיקום לבין הגשת עתירה מנהלית לאכיפה. הסוגיה הראשונה נוגעת לדואליות של פעולות מינהליות, המאופיינות במאפיינים של המשפט האזרחי והמינהלי כאחד. בעוד שהמשפט הפרוצדורלי לפעולות מינהליות נגזר בדרך כלל מהמשפט האזרחי, הדין המהותי נוטה למשפט המינהלי. מכאן, שתביעות סף מינהליות, כגון שיהוי – המתייחס לשיהוי בהגשת תביעה – צריכות לחול על תביעות מינהליות, אך עם השפעה פחותה בהשוואה לעתירות מנהליות. ניתן להציג טענות אלה כהגנה, אך יש לברר תחילה את העובדות. בכלל זה בחינת נימוקי התובע לעיכוב, הנזק שנגרם כתוצאה מכך וההשפעה על הפיצוי הפוטנציאלי. הסוגיה השנייה נוגעת לאי מיצוי הסעדים המנהליים על ידי תובע בטרם הגשת תביעה כספית לפיצויים. הכלל שנקבע בפסיקה הוא שתובע שלא ניסה לאכוף את זכייתו הנטענת במכרז, לא יוכל לתבוע בהמשך פיצויי קיום. יש ציפייה שאדם שסבור שנשללה ממנו שלא בצדק זכייה במכרז יפעל לתיקון החלטה זו. רק במקרים חריגים יפסוק בית המשפט פיצויי קיום אם לא נעשה ניסיון לאכוף את ההליכים. במקרה הספציפי, תביעתה של המשיבה לפיצויי קיום בסך 650,000 ₪ נדחית משום שלא הגישה עתירה לאכיפת זכייתה הנטענת ולא סיפקה הסבר מניח את הדעת למחדל זה. למשיב יהיו 10 ימים להחליט האם להפחית את תביעתו הכוללת או להבהיר כי הסכום הנוכחי מתייחס רק ליתרת הנזקים הנתבעים, למעט פיצויי הקיום.