תת"ע 5016-03-10

תקציר

הנאשם הואשם במהירות מופרזת, לכאורה נהיגה במהירות של 120 קמ"ש כאשר המהירות המותרת הייתה 90 קמ"ש. המהירות נמדדה באמצעות מכשיר תבערה, אשר לכד את רכבו של הנאשם במצלמה. הנאשם הודה באשמה. התביעה הגישה ראיות הכוללות תעודת עובד ציבור ותצלומים, אך לא הגישה תעודת כיול למכשיר. ההגנה טענה כי ללא תעודה זו לא ניתן היה להוכיח את אמינות המדידה, ולכן התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. במרכז הוויכוח עמדה השאלה האם תוצאות המדידה של מתקן המולוטובה יכולות להיחשב אמינות ללא כיול תקופתי. בעוד שבית המשפט העליון קבע חזקת מהימנות לגבי מכשירים אחרים, הוא טרם עשה זאת לגבי מתקן התבערה. בית המשפט הכיר בכך שחזקת המהימנות קמה מהמכשיר על סמך ידע שיפוטי, אך אין משמעות הדבר בהכרח שכל המדידות באמצעותו היו אמינות. על פי פסקי דין קודמים, כדי שהרשעה במהירות מופרזת המבוססת על מדידות אלקטרוניות תעמוד, התביעה הייתה צריכה להוכיח: המפעיל היה מוסמך, המכשיר פעל כרגיל והמדידה בוצעה בתנאים המבטיחים את דיוקו. מאחר שהתביעה לא כיילה את המכשיר, לא התקיים התנאי השלישי. פסקי דין קודמים קבעו כי יש צורך בכיול תקופתי כדי להבטיח את אמינות המדידות ממתקן התבערה. גם המשטרה לא ערערה על פסק דין זה, כלומר על כנו. בית המשפט מתח ביקורת על כך שהמשטרה פעלה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות בכך שהמשיכה להשתמש במתקן התבערה ללא כיול תקופתי, וניהלה הליכים שבסופו של דבר היו מיותרים. צוין כי התנהלות המשטרה מהווה התנכלות לאזרחים ומזלזלת בהחלטות בית המשפט. משכך, החליט בית המשפט להטיל הוצאות על המשטרה, והורה לה לשלם לנאשם 3,000 ש"ח בתוך 60 יום.