ע"ע 1400/00

תקציר

פסק הדין דן בזכות לקצבת פרישה ובדרישות לקבלתה לפי חוק הגמלאות. על פי החוק, יש להגיש תביעה לנציב, אשר יחליט על הזכאות ושיעור הקצבה. אופן הגשת התביעה מפורט בתקנות שירות המדינה, המחייבות לשלוח את התביעה למשרד האחרון בו שירת העובד. על ההחלטה ניתן לערער לבית הדין לעבודה, ותשלום הפנסיה יחל מיום קבלת התביעה. בית המשפט קבע כי הגשת התביעה היא דרישה מהותית ולא פורמלית גרידא. המחוקק מתכוון שצעד זה יהווה תנאי מוקדם לקבלת הפנסיה, והוא מעודד עובדים לתבוע את זכויותיהם בהקדם. החוק קובע תקופה קצרה של ארבעה חודשים לתשלום הקצבה, אותה רשאי הממונה להאריך בשנתיים אם יש סיבות מוצדקות לדחייה. במקרה דנן, טען המערער כי זכותו לפנסיה מהמדינה צריכה להינתן ממועד סיום העסקתו מאז נודע למדינה על פרישתו. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו והדגיש כי הגשת התביעה היא דרישה מהותית. המערערת הייתה מודעת לחובה זו ולהשלכות של אי מימושה. לפיכך קבע בית המשפט כי יש לחשב את הקצבה מיום הגשת התביעה. עוד טען המערער כי עניינו מצדיק סטייה מפסיקתו הקודמת של בית המשפט כדי למנוע עוול. בית המשפט חלק על כך, וקבע כי אין מדובר במקרה חריג וכי המערערת נמנעה ביודעין מהגשת התביעה. זאת ועוד, ניסיונה של המערערת לעגן את מועד התביעה לתביעת נזיקין קודמת כנגד המדינה לא צלח, שכן בית המשפט הבהיר כי אין מדובר ב"תביעה נזיקית" כהגדרתה בחוק הגמלאות. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור, תוך שהוא מדגיש כי תגמולי המערערת יחלו מיום הגשת התביעה, ללא צווים נוספים בדבר הוצאות. ההחלטה נמסרה לצדדים בכתב.