ע"א 588/87

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, הסוגיה המרכזית נסובה סביב הפרת חוזה במסגרתה המשיב לא מסר למערערים חנות כמובטח, וכתוצאה מכך התנהל מאבק משפטי ממושך. המערערים תבעו פיצוי בגין תביעות שונות, לרבות אגרות בגין השימוש בחנות במהלך האיחור, החזר בגין דמי מפתח מוגדלים ששולמו למשכיר בגין עיכוב זה, והוצאות בגין תיקונים שנדרשו עקב השימוש של המשיב. בתחילה, הערכאה הנמוכה יותר צידדה חלקית במערערים בכך שהכירה בזכאותם לדמי שימוש נאותים, אך הפחיתה את סכום ההשבה בנימוק שהשבה מלאה תהיה בלתי צודקת בנסיבות הספציפיות, תוך שהיא מצטטת את סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שגורמים כגון המשיב שילם למשכיר דמי שכירות וביצוע שיפורים בחנות מצדיקים חלקית הפחתה זו. עם זאת, המערערים ערערו וטענו כי התעשרות הנתבע אינה מוצדקת, ונטל ההוכחה לפטור לפי סעיף 2 מוטל על המשיב, בו לא עמד בו. בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את עמדת המערערים בעניין ההשבה, ושינה את ההחלטה בכך שפסק פיצוי משמעותי יותר על בסיס ההתעשרות נטו של המשיב לאחר ניכוי דמי השכירות ששולמו. בית המשפט הדגיש גם את עצמאותם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, והבהיר כי תביעות יכולות לדור בכפיפה אחת עם תביעות הפרת חוזה מבלי להיות סותרות, בהינתן שהן נובעות מעילות שונות. יש לציין כי פסק הדין עסק בתקדימים ובעקרונות משפטיים שונים, כגון הפרדת תביעות המבוססות על עילות משפטיות שונות (הפרת חוזה מול עשיית עושר ולא במשפט) והצורך לבחון את תחולתן של הגנות כמו שינוי נסיבות, שיש בהן כדי לפטור צד מהשבה שלו. מקרה זה מדגיש גם את הצורך לשקול עקרונות של הגינות והוגנות, כמו גם את חשיבותו של תום הלב בבחינת תביעות פטור, תוך שימת דגש על איזון הוגן בין מצבי הצדדים. פסק הדין מדגיש את היקפם הכולל של דיני עשיית עושר ולא במשפט הישראלי, וקובע את תחולתם גם כאשר הם מעוגנים במטריצות עובדתיות ופרוצדורליות מורכבות.