עמ"נ 4947-10-14

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור בעניין דיני רישיון ישיבה בישראל לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים. מדיניות שר הפנים למתן רישיונות ישיבה לבני זוג זרים עוברת "תהליך מדורג" לקביעת כנות הנישואין, התא המשפחתי האמיתי של בני הזוג והיעדר סוגיות ביטחוניות או פליליות, המוביל בסופו של דבר לתושבות קבע. עם זאת, החלטת ממשלה משנת 2002 אסרה על תושבי האזור לקבל היתרים מכוח חוק הכניסה לישראל. על החלטה זו הוגש ערעור בפרשת דופש, שקבעה כי אי שדרוג מעמדם של בני זוג זרים בשל עיכובים או טעויות בירוקרטיות, יכול להיחשב לצורך שדרוג מעמדם. בהמשך לכך, נקבע בפרשת מי דג'אני כי יש לבחון את השיהוי בבקשות שדרוג ממועד פסק דין דופש. לאחר מכן יישם משרד הפנים מדיניות של דחיית כל בקשה לשדרוג מעמד שהוגשו לאחר 1 בינואר 2010, בשל עיכובים בהגשתן. מדיניות זו אותגרה בפרשות טאהירה וברדאיה, אשר אישרו את סבירותה אך גם הכירו בחריגים למקרים מיוחדים שאינם דורשים בירור עובדתי ואשר בירורם לא יגרום נזק ראייתי למשיב. הערעור הנוכחי, שהוגש בשנת 2012, חורג ממסגרת הזמן הסבירה שנקבעה בתיקים קודמים. טענת המערערים כי לא היו מודעים לפסק דין דופש אינה מצדיקה את השיהוי הממושך. הערעור נדחה משום שהזמן הרב שחלף מאז העיכובים הבירוקרטיים הנטענים – 13 עד 18 שנים – גורם נזק ראייתי למשיב. בית המשפט מחליט כי המדיניות הדוחה בקשות מחמת שיהוי היא סבירה וחלה על המערערים, מה גם שעמדת המשיב מחייבת בירור עובדתי של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות. משכך, הערעור נדחה ללא הוצאות למי מהצדדים.