ע"א 417/89

תקציר

במקרה הנוגע לזכויות במקרקעין באזור מגידו, בחן בית המשפט העליון את הלגיטימיות של פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהעניק למערערים זכויות ב-24.5 חלקי קרקע על סמך מסמך אותנטי לכאורה. עם זאת, המסמך התגלה מאוחר יותר כמזויף, וחשף את גודל הקרקע האמיתי כ-17.5 חלקים. בית המשפט העליון נדרש לאזן בין עקרון הסופיות בהליכים משפטיים לבין נחיצות הצדק כאשר מדובר במרמה. היא שבה ואישרה כי ניתן לבטל פסקי דין שהושגו במרמה, ובכך תמכה בהחלטת בית המשפט המחוזי לתקן את פסק הדין הראשוני, להכיר ב-17.5 חלקים בלבד עבור המערערים ולתת תוקף לטענות המשיבים על הקרקע שבמחלוקת. טענות המערערים על חוקיות ההליך ועל ממצא הזיוף נדחו בשל היעדר ראיות סותרות והפרוטוקולים של מערכת המשפט, המאפשרים תיקון פסקי דין כוזבים ללא הליך סטטוטורי קבוע לביטולו. בנוסף, במהלך הדיון הסכימו הצדדים במשתמע כי אם המסמך ייחשב מזויף, יישקלו מחדש לגופן של הטענות. משכך, נדחה הערעור, ופסק הדין המקורי שתוקן על ידי בית המשפט המחוזי אושר, תוך חיוב המערערים בהוצאות. פסק הדין הדגיש את חשיבותו של צדק הוגן על פני סופיות פרוצדורלית כאשר קיימת הונאה.