ת"א 35269-12-14

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה אזרחית בה תבעה התובעת, שהפעילה עסק בנכס שבבעלות הנתבעת, בגין שיפורים והשקעות שבוצעו בנכס במהלך אכלוסה. המחלוקת העיקרית נסובה סביב הגשת חוות דעת מומחה על ידי התובע וניסיון הנתבע להציג חוות דעת שכנגד. בית המשפט דן בהרחבה במסגרת הנורמטיבית המסדירה הגשת חוות דעת מומחה כראיה. היא מדגישה את העיקרון הכללי לפיו יש להציג ראיות בחבילה אחת, תוך הדגשת העוולות הפרוצדורליות שעלולות לנבוע מגישה חלקית. החריג לכלל זה, כפי שתואר במקרים קודמים, מאפשר איחור בהכללת ראיות בנסיבות מסוימות, כגון אופי הראיות, שלב ההליך המשפטי והתנהגות הצדדים. במקרה זה, בית המשפט דוחה את בקשת הנתבע להציג חוות דעת מומחה מאוחרת. לטענתה, הנתבע היה מודע לחוות הדעת של התובע ולבסיסה מתחילת המשפט, כפי שצורפה לתלונה המקורית. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבעים כי סברו שמדובר בטיוטת חוות דעת. היא מציינת כי הנתבעים התייחסו קודם לכן לחוות הדעת להגנתם ואף מתחו עליה ביקורת, תוך שמירה על הזכות להגיש חוות דעת נגדית. בית המשפט מדגיש כי הנתבעת בחרה שלא לממש זכות זו למרות מספר הזדמנויות והארכת מועדים. היא שוקלת את השלב הנוכחי של המשפט, כשנותרו רק השלבים הסופיים, ומקבלת את טענת התובעים כי מתן חוות הדעת שכנגד יגרום לעיכוב משמעותי ויפגע בתביעתם. זאת ועוד, בית המשפט מציין כי טענת התובעת מבוססת בעיקרה על הפרשי דמי שכירות, וההשקעות בנכס הן בעלות חשיבות משנית, ובכך מגבילות את הרלוונטיות של חוות הדעת. נוכח חוסר יכולתה של הנתבעת לספק נימוקים משכנעים לעיכובם, דוחה בית המשפט את בקשתם ומורה להם לכסות את הוצאות התובעת, תוך שהוא מעמיד את הסכום על 10,000 ₪.