ב"ל 48344-06-18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהגיש תובע בעניין קבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי. התביעה הוגשה ביום 17.3.2016, והתובעת ביקשה לקבל את הקצבה רטרואקטיבית מיום פטירת בעלה. הנתבעת הכירה בזכאותו של התובע לקצבה אך נדחתה רק לחודש מרץ 2015, תוך שהיא מצטטת את סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, המגביל תשלומים רטרואקטיביים ל-12 חודשים לפני הגשת התביעה. התובעת טענה כי הוטעתה על ידי נציג המכון, שמנע ממנה להגיש את התביעה קודם לכן. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענה זו וציין כי בנה של התובעת, שהוא גם עורך דינה, ניהל במשך שנים רבות את כל ענייניה המשפטיים הנוגעים למוסד לביטוח לאומי. בית המשפט דחה גם את בקשת התובעת לצו מניעה שיורה למכון לשלם באופן אוטומטי את קצבאות השאירים לכל הזכאים, וכן את טענתה החלופית כי על המכון ליידע את הזכאים באופן יזום על זכאותם. השופט קבע כי על המוסד לביטוח לאומי מוטלת חובה כללית ליידע את הציבור, אך אין חובה פרטנית ליידע תובעים ספציפיים, ואי יידוע אינו מקים זכאות ללא הגשת תביעה. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת התובעת כי שכרה היה חסר ואישר את חישוב הקצבה על ידי הנתבעת בהתבסס על נתוניה האישיים של התובעת ועל הוותק של המנוח. בסופו של דבר נדחתה התביעה, וההחלטה אישרה את עמדת הנתבע לגבי תקופת התשלום. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.