עב"ל 10368-06-15

תקציר

המערערת, אישה בדואית שהתגרשה מבעלה פייסל בשנת 1992, ערערה על דחיית תביעתה להבטחת הכנסה על ידי המוסד לביטוח לאומי משנת 2014 כרווקה. דחיית תביעתה על ידי בית הדין האזורי התבססה במידה רבה על העובדה שהיא המשיכה להתגורר בבית אמו של פייסל גם לאחר הגירושין, בסמוך למקום מגוריו של פייסל, וכי פייסל תרם לגידול ילדיהם הקטינים המשותפים. בית המשפט המחוזי קבע, כי עובדות אלה מצביעות על כך שהמערערת ופייסל ניהלו משק בית משותף כחלק ממשפחה פוליגמית, ועל כן היא אינה זכאית להטבות כיחידה. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת רונית רוזנפלד ואליה הצטרפה השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, קבעה כי בית המשפט המחוזי טעה. בית המשפט קבע, כי העובדה שהמערערת התגוררה בסמוך לבעלה לשעבר אינה מהווה ראיה מספקת לקיומו של משק בית משותף, וכי המכון לא ערך בירור יסודי של טענת המערערת, כפי שנדרש לעשות. דעת הרוב הדגישה את מעמדן הפגיע של הנשים הבדואיות בכלל, ובתוך משפחות פוליגמיות בפרט. היא קבעה כי החלטת המכון, שהתבססה על הכללות גורפות לגבי משפחות פוליגמיות בחברה הבדואית, לא הביאה בחשבון את נסיבותיו הפרטניות של עניינו של המערער. לפיכך התקבל הערעור, והוטל על המכון לבחון את זכאותו של המערער להטבות כיחיד ולשלמן בהתאם. בנוסף, חויב המכון לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪. הנשיא יגאל פליטמן התנגד. הוא טען כי המערערת לא הוכיחה את זכאותה לגמלה, וכי פסיקת הרוב העבירה למעשה את נטל ההוכחה אל המכון, שכמעט ולא ניתן לעמוד בו. לטענת ההתנגדות, המשך מגוריה של המערערת בסמוך לבעלה לשעבר, יחד עם נסיבות נוספות, הצביעו על כך שהיא אינה נפרדת ממנו ולכן אינה זכאית להטבות כפרט יחיד. ההתנגדות אפיינה את גישת הרוב כמעודדת פוליגמיה במגזר הבדואי, וקבעה כי פסיקתם מנותקת מהמציאות.