דנ"א 1936/08

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לעתירה שהגישה עירייה נגד פסק דין שמצא אותם רשלניים בעסקת מקרקעין. המשיבים רכשו חלקת קרקע בפתח תקווה בשנת 1996, תוך הסתמכות על דף מידע שמסרה העירייה, לפיו החלקה מצויה בשטח בו ניתן לקבל היתרי בנייה. עם זאת, בשל היעדר פיתוח באזור, התברר כי קבלת היתר בנייה לא תתאפשר בעתיד הנראה לעין. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, מצא את העירייה רשלנית בכך שלא גילתה מידע זה והורה להם לפצות את המשיבים בגין ההפרש בין מחיר הרכישה לבין שווי הקרקע בפועל. העירייה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט העליון, בטענה כי אין חובה למסור מידע מעבר לאמור בתכניות הסטטוטוריות. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי השופט חשין, חלק ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופט חשין פירש את החוק הרלוונטי כמחייב את הרשויות המקומיות למסור מידע שעשוי להשפיע באופן משמעותי על החלטות המבקשים, לרבות מידע שאינו נגזר מתכניות סטטוטוריות. הוא טען כי מידע חלקי היוצר מצג שווא מהווה רשלנות. כעת עותרת העירייה לדיון נוסף, בטענה כי פסק הדין מהווה תקדים לא ברור בכל הנוגע לחובת הגילוי של הרשויות המקומיות, וכי הוא עלול לחשוף אותן לתביעות ענק. עוד הם טוענים כי הפסיקה קשה ליישום שכן החוק אינו מפרט מהו "מידע מהותי". עם זאת, העתירה לדיון נוסף נדחית. בית המשפט קובע כי פסק הדין אמנם חשוב, אך אינו מצדיק דיון מחודש, שכן הוא מתיישב עם פסיקות קודמות ועם הגישה הפרשנית לחקיקה. גם טענת הבקשה בדיעבד נדחית, ויתר טענות העירייה נתפסות כנקודות ערעור סטנדרטיות, שאינן מתאימות לעתירה לדיון נוסף. בפסק הדין נקבע כי הימנעותה של העירייה ממסירת מידע חיוני עולה כדי רשלנות, והעתירה לעיון נוסף נדחית.