ע"א 802/75

תקציר

המקרה נסוב סביב הסכם שכירות בין משכיר לשוכרים שכלל סעיף האוסר על השוכרים לבצע שכירות משנה או לחלוק את הנכס המושכר ללא רשות המשכיר. בעל הבית תבע פינוי בטענה שהשוכרים הפרו את חוזה השכירות בכך שאירחו את ילדיהם הנשואים ומשפחותיהם. פסק הדין של בית המשפט העליון העדיף את הדיירים. בית המשפט קבע כי המטרה בכתב יד של חוזה השכירות, "בית מגורים", קודמת לסעיף 5 המודפס, ממנו משתמע כי אירוח בני משפחה מותר. בית המשפט פירש את הסעיף ככזה שלא התכוון לאסור אירוח סטנדרטי ומקובל כלפי המשפחה, במיוחד בעת שירות מילואים או מלחמות. מהראיות עולה כי הילדים שהו מעת לעת, והשהיות הארוכות המוזכרות בתביעה התרחשו לפני התקופה הנטענת או לאחריה, או במהלך מלחמת יום הכיפורים, דבר שהמשיב היה מוכן להתעלם ממנו. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי בוטלה, ופסק הדין המקורי של בית משפט השלום, שדחה את תביעת הפינוי, הוחזר. המשיב חויב לשלם לדיירים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בכל שלוש הערכאות.