ת"א 35286-05-24

תקציר

פסק הדין דן בסמכות השיפוט המהותית בתביעות פרטניות להשבה כספית של תשלומים ששולמו לרשויות מנהליות/ציבוריות. על פי פסק הדין, אם התביעה היא להשבת תשלומים שכבר בוצעו, והתביעה מבוססת גם על קביעות במישור המנהלי, אזי לבית המשפט האזרחי יש סמכות לדון בתביעה, אם כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות מקבילה במקרים כאלה. זאת, גם אם הרשות המנהלית/ציבורית היא רשות שלטונית מרכזית, ולא רק מקומית, וגם אם הטענה מערערת על ההיטל עצמו, ולא רק על שיעורו. זאת, משום שטענות מסוג זה, הדורשות בירור עובדתי, נדונות מטבע הדברים בבית משפט אזרחי, ולא בבית משפט מנהלי. פסק הדין בעניין אל-פארח אמנם מתווה את המסלול הפרוצדורלי המתאים בבתי המשפט המנהליים לתביעות מסוימות, אך הוא אינו חל על תביעות פרטניות להשבת רכוש, הנדונות בעיקר בבתי משפט אזרחיים. במקרה הספציפי שנדון בפסק הדין, תבעו המבקשים השבה פרטנית מכוח חוק יסודות התקציב, אשר לכאורה זיכתה אותם בפטור מתשלום דמי חכירה. המשיבים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שבית המשפט נעדר סמכות עניינית, שכן התביעה טעונה בירור בסוגיות מינהליות. עם זאת, השופט קבע כי אמנם לבית משפט מנהלי עשויה להיות סמכות גם במקרה זה, אך לא ניתן לשלול את סמכותו המהותית של בית המשפט האזרחי, ועל כן יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף. המבקש חויב לשאת בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪, ולהגיש כתב הגנה עד ליום 3.12.2024.