ת"א 28583/04

תקציר

הנתבעת טענה כי היא דיירת חוקית של דירה ציבורית שהושכרה בעבר על ידי אמה המנוחה, ולכן ביקשה להיות מוכרת כ"דיירת ממשיכת" לפי חוק הדיור הציבורי. על פי החוק, הנתבעת נדרשה להוכיח כי התגוררה עם אמה בדירה לפחות שלוש שנים בסמוך לפטירת אמה. בפסק הדין הראשון פסק השופט נגד הנתבע, שכן הראיות שהוצגו לא הספיקו להוכחת הטענה. עם זאת, לאחר הצגת ראיות נוספות, פסק השופט לטובת הנאשם. הראיות הנוספות כללו תצהירים של הנתבעת, בעלה, אחיה ושכנותיה, שהעידו כי הנתבעת אכן התגוררה עם אמה בדירה לפחות שבע שנים לפני מותה. עדויות בני משפחתו של הנאשם נתמכו על ידי עובדת סוציאלית שטיפלה במשפחת הנאשם ואף אישרה את מקום מגוריו של הנאשם בדירה. השופטת מצאה את העדויות משכנעות ומשכנעות, וקבעה כי הנתבעת הצליחה להוכיח את חייה המשותפים עם אמה במשך למעלה משלוש שנים, ובכך לקבוע את מעמדה כ"דיירת ממשיך". משכך, נדחתה תביעת הנתבעים, ונדחתה אף היא תביעת התובע לתשלום דמי שימוש הולמים מאחר ונמצא כי הנתבעים מתגוררים בדירה כדין. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.