עת"מ 8295/08

תקציר

התיק נסוב סביב סירוב הרשויות הישראליות לשדרג את מעמדו של עותר, יליד ירושלים בשנת 1993, מתושב ארעי לתושב קבע. אמה של העותרת, תושבת קבע בישראל, הגישה בשנת 2004 בקשה לאיחוד משפחות עבור ילדיה, כולל העותר. בעוד הבקשה נדחתה בתחילה עבור העותר, היא אושרה מאוחר יותר והעניקה לו רישיון לישיבת ארעי. אולם, כאשר הגיש העותר בקשה לשדרוג מעמדו, סירבו הרשויות, בנימוק של גילו (מעל 14) וחוק האזרחות והכניסה לישראל. בית המשפט פסק לטובת העותר, בקובעו כי הרישום במרשם האוכלוסין אינו מהווה הוכחה מספקת למגוריו של העותר באזור וכי מרכז חייו אכן היה בישראל יחד עם הורהו המשמורן. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי תכליתה של תקנה 12, המעניקה מעמד לילדים שנולדו בישראל, היא לשמור על אחדות המשפחה וכי המשיב לא סיפק כל הצדקה לסטות מעיקרון זה. בנוסף, בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים כך שיש לקבוע את גילו של העותר בעת הגשת הבקשה הראשונית, דבר שיאפשר לו לקבל רישיון לישיבת קבע. משכך, הורה בית המשפט למשיבה להעניק לעותר רישיון לישיבת קבע בישראל ופסק לעותרים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.