ת"א 48372-02-18

תקציר

התובעת, אלמנתו של יעקב רובין, תבעה את חברו ושותפו העסקי של בעלה המנוח, בטענה כי הנתבע הפר את ההסכם ביניהם בנוגע לרכישת מניות בחברות גרמניות שהחזיקו והפעילו מלון. התובעת טענה כי הנתבע מכר את המלון ללא ידיעתה או הסכמת בעלה, ובמחיר נמוך בהרבה מערכו בפועל, ובכך הפר את חובות תום הלב שלו כנאמן. הנתבע טען כי המלון נמכר כדין בידיעתו של רובין ובתמורה לשוויו הטוב ביותר, וכי לא חלה עליו חובה ליידע את התובעת. בית המשפט התייחס תחילה לחוק החל ומצא כי למרות החברות הגרמניות המעורבות, הצדדים התכוונו שהדין הישראלי יחול על ההסכם ביניהם. לאחר מכן קבע בית המשפט כי אכן התקיים הסכם בין הצדדים, לפיו רובין והתובע השקיעו במלון והיו זכאים לרווחים, בעוד שלנתבעת היו סמכויות קבלת החלטות. על הנתבעת הייתה חובה ליידע את רובין על החלטות מהותיות, לרבות מכירה אפשרית של המלון, אך חובה זו לא חלה על התובע. בית המשפט דחה את טענות התובעת כי המכירה דרשה את הסכמתה או הסכמתו של רובין, וכי הנתבע הפר את חובות תום הלב שלו או כנאמן. התובע לא הצליח להוכיח כי ניתן היה למכור את המלון במחיר גבוה יותר או כי הנתבע פעל בחוסר תום לב. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כל נזק בר פיצוי כתוצאה מהמכירה, שכן היא לא הוכיחה את שוויו האמיתי של המלון או שניתן היה למצוא משקיעים חלופיים. בנוסף, בית המשפט לא מצא עילה לפסיקת פיצויים לא ממוניים. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪.