ת"א 68079-01-22

תקציר

לאחר שקילה מדוקדקת של הטענות שהוצגו על ידי הצדדים, התביעה נדחית. החלטה זו מבוססת על פרשנות פשוטה של הנסיבות שהוצגו, ומייתרת את הצורך בטענות אחרות. מהתיעוד עולה בבירור כי האישור שניתן לאבן וסיד היה אך ורק לייצור שיש. התובעת, שנטלה על עצמה את הזכויות והאחריות של אבן וסיד, הבינה גם היא כי ההרשאה היא לייצור שיש בלבד. בית המשפט דן בטענת התובעת כי פקידי מינהל מקרקעי ישראל הבטיחו לה את היכולת לייצר חצץ, אך הסכם בעל פה זה לא נתמך בשום תיעוד ולכן לא יכול היה להתקבל כראיה. כוונת האישור הייתה לייצור שיש, והמסמכים המנוסחים בצורה גרועה תומכים למעשה בפרשנות זו כאשר קוראים אותם במלואם. בית המשפט הדגיש כי פרשנות חוזית צריכה להיות סבירה והגיונית, ובמקרה זה נסיבות ההסכם ותכליתו ברורות. הדבר נתמך עוד יותר על ידי העובדה כי ההרשאה מהווה חריג לחובת המכרז, והרשאות אלה כפופות לפרשנות מחמירה. המקרים שהובאו על ידי התובעת בנוגע לפרשנויות לרישיונות חציבה לא היו ישימים למקרה זה, שכן הם נעדרו את העמדות השלטוניות הנדרשות. בית המשפט התייחס גם לטענת התובעת כי החלטת רמ"י מהווה פגיעה עקיפה בהחלטת ממשלה, וציין כי ראוי להגיש עתירה מנהלית ישירה וכי מודעותה של התובעת לעמדת רמ"י ביחס לפרשנות ההסכם החלישה את טענתה. באשר לטענה כי מדובר בבקשה היפותטית, הבהיר בית המשפט כי טענה זו, אף שהיא תקפה, אינה מצדיקה את דחיית התביעה על הסף, שכן כוונת התובעת הייתה לקדם את ההחלטה בדבר הארכת תוקפה של התכנית. בקשתה החלופית של התובעת להסיר את שכבת החומר העליונה לצורך גישה לשיש לא נחשבה כהרחבה של התביעה, שכן היא נבעה ישירות מהבקשה המקורית. בית המשפט סבר כי פעולה זו נחוצה לצורך מימוש הסכם האישור, וטענת רמ"י נגדה נדחתה. מאחר שהסכם ההרשאה מתווה את תהליך הטיפול בחומרים שאינם כלולים בהיתר, ורמ"י לא חלקה על כך, לא ראה בית המשפט צורך בצו בית משפט לביצוע פעולה זו, במיוחד כאשר הארכת התכנית תלויה ועומדת. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע חויב לשלם את הוצאות רמ"י בסך 6,000 ₪, מאחר שלא נערך דיון הוכחות. פסק הדין יישלח לשני הצדדים על ידי המזכירות, עם זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של הצדדים.