רע"א 10343/05

תקציר

התיק עוסק בערעור של המבקש, גוף ציבורי האמון על רכוש המדינה, על פסק דין בעניין פינוי דיירים ותביעות כספיות הקשורות לדירה בירושלים. בתחילה קבע בית משפט השלום כי החזקתו של המשיב בדירה הייתה כדין, ולפיכך לא הייתה "פלישה", והביא לדחיית תביעת הפינוי. בית המשפט המחוזי אישר קביעה זו, כמו גם את קביעתו כי המבקש לא הוכיח את גובה דמי השימוש הנכון. עם זאת, בית המשפט המחוזי חלק על הערכאה הנמוכה יותר בטענת הדיירות המוגנת. נטען כי השקעות שביצע המשיב בנכס אינן שוות ערך לדמי מפתח אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת, וכי המבקשת לא נדרשה להוכיח את שלילת תחולת חוק הגנת הדייר מסעיף 18 להסכם השכירות. בית המשפט הדגיש את הצורך בניסוח מפורש או הוכחה לכך שהשוכר הבין את ההשלכות המשפטיות של סעיפים אלה. במקרה הספציפי הזה, לא הייתה אינדיקציה ברורה בהסכם השכירות לוויתור על הגנה לפי החוק, והמשיב נחשב לדייר מוגן. בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום סברו כי ההגינות והצדק לטובת המשיב מצדיקים את דחיית הערעור. למרות שהכיר בהשלכות רחבות על חוזי דיור ציבורי, החליט בית המשפט להגביל את החלטתו לנסיבות הספציפיות של מקרה זה. הטענה כי הסכמי השכירות המדוברים אינם מהווים חוזי שכירות מוגנים נדחתה כבלתי קבילה לערעור נוסף. בית המשפט גם הכיר בכך שעצם אזכור המועדים כאמור בחוק אינו יכול לשדר לדייר רגיל באופן ברור כי הוא מסמל שלילת הגנת הדייר. בסופו של דבר, הבקשה לערעור נוסף נדחתה, נוכח העובדות הספציפיות ובהיעדר פלישה, והוטל על המבקש לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.