עת"מ 18109-06-14

תקציר

העותר הגיש תביעה נגד המשיבים, בבקשה לחייבם לפעול על פי החלטה משנת 2004 שעניינה חילופי שטחים בין חוף ים למרכז העיר. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי יתר מצד העותר, הן מבחינת השיהוי הסובייקטיבי והן מבחינת השיהוי האובייקטיבי. בית המשפט נעתר וקבע כי העותר ידע את עמדת המשיב כבר בשנת 2012 אך המתין למעלה משנתיים להגשת העתירה. עוד הדגיש בית המשפט כי חל שיהוי ממושך מבחינת השיהוי הסטטוטורי, שכן העתירה הוגשה הרבה מעבר למגבלת 45 הימים, ואין הצדקה להארכת המועד. יתר על כן, בית המשפט מצא כי לא ניתן לפרש את ההחלטה משנת 2004 כפי שהציע העותר, תוך הטלת חובה על המשיב ליישם מתווה חילופי מקרקעין. ההחלטה הותנתה בהסכמת בעלי הקרקע, שלא התקבלה, ובאישור הוועדה המחוזית, שגם הוא לא ניתן. התנאים שנקבעו בהחלטה משנת 2004 היו מכריעים ולא התקיימו. מכאן, שהמשיבה לא הייתה מחויבת לדבוק במתווה. אמנם המשיבה לא ביטלה רשמית את ההחלטה משנת 2004, אך תוכנה, יחד עם אי התקיימותם של תנאי ההשעיה, פטרו את המשיב מכל חובה לפעול על פיה. פרשנותו של העותר למשמעות ההחלטה לא נתמכה בלשון ההחלטה או בנסיבות יישומה. לפיכך, העתירה נדחתה, והעותר חויב לשלם הוצאות משפט למשיבים.