ת"א 14227-09-21

תקציר

השופטת קבעה כי יש לדחות את טענת הנתבעים כי היו להם זכויות בדירה באמצעות אביהם הגב' עופר, שחתמה על שטר ביטול חוזה שכירות בשנת 1955. השופטת קיבלה את טענת התובע כי על חברת איבנשיץ, הבעלים הרשום של הדירה, להשכיר את הדירה לתובע ולהעביר את חלקה של הגב' נובק ז"ל, שאת זכויותיה ירש התובע, על שמו. השופט ביסס את פסק הדין על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, לא ניתן היה לחלוק על אמיתותו של שטר ביטול השכירות עליו חתומה הגב' עופר, בו צוין במפורש ביטול כל זכות שהייתה לה בדירה. שנית, הנתבעים לא הביאו כל ראיה התומכת בטענתם כי הגב' עופר מכרה רק חלק מזכויות החכירה שלה והחזיקה ביתרה. תחת זאת, התנהלותם של כל הצדדים המעורבים לאורך שנים רבות הצביעה על כך שגב' עופר מכרה את כל זכויות החכירה שלה למר לויאן, שמכר אותן לגב' נובק ז"ל. שלישית, הבעלים הרשום איוואנשיץ, בעל הזכות להחליט על חוזי שכירות דירות, האריך במשתמע את חוזה השכירות לגב' נובאק ז"ל וליורשיה – התובעת – באמצעות התנהלותה והכרתה בזכויות השכירות שלהם במשך ארבעה עשורים. לבסוף, השופטת מתחה ביקורת על חוסר תום הלב של הנתבעים בניהול ההליך והורתה להם לפצות את התובע בגין הוצאותיו ושכר טרחת עורך דין, שהסתכמו ביותר מ-200,000 ₪ בתוספת כ-15,000 ₪ בגין אובדן ימי עבודה.