בג"צ 513/85

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו המשפטית של מפקד צה"ל ביהודה ושומרון להורות על גירוש תושבים המהווים איום ביטחוני על האזור. תקנה 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, מעניקה סמכות זו למפקד, אך העותרים טוענים כי היא אינה תקפה בשל חקיקה ירדנית מאוחרת יותר ואמנת ג'נבה הרביעית. בית המשפט דוחה טענות אלה, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים אשר בחנו ואישרו ביסודיות את תוקפה של תקנה 112. בית המשפט מסביר כי החקיקה הירדנית לא ביטלה את התקנה וכי סעיף 49 לאמנת ג'נבה אינו ישים במקרה זה. אשר להחלה הקונקרטית של הסמכות בעניינם של העותרים, מקבל בית המשפט את טענת המשיב כי מדובר בפעילים בכירים בארגוני טרור וכי גירוש הוא צעד הכרחי. בית המשפט מציין את המלצת הוועדה המייעצת לקיים את צווי הגירוש, ומוצא בהם הצדקה להבטחת שלום הציבור וביטחונו. גם טענת העותרים בדבר היעדר גישה למידע חסוי שהוצג בפני הוועדה נדחית, שכן מדובר בהסדר סביר המאזן בין צרכי הביטחון לבין הביקורת המשפטית. מסקנת פסק הדין היא כי החלטת המשיב מבוססת על ראיות משכנעות ונופלת בגדר סמכויותיו התקפות, ללא עילה להתערבות שיפוטית. לפיכך, העתירות נדחות, וצווי הגירוש מתקיימים.