בש"א 636/05

תקציר

פסק הדין הנדון הוא ביחס לערעור על פסק דין קודם שדחה את תביעת המערערים להכרה כתושבי ישראל, וזיכה אותם בקצבת זקנה ובביטוח רפואי. התביעה המקורית נדחתה בנימוק שהמערערים התגוררו תקופה ממושכת מחוץ לישראל, ובחרו להתגורר בקנדה, ולכן אינם יכולים להיחשב כתושבי ישראל. המערערים טענו כי יש לבטל את קביעותיה העובדתיות ומסקנותיה המשפטיות של הערכאה הנמוכה יותר, אך השופטים לא מצאו עילה להתערב בפסק הדין הקודם, שהיה מעוגן היטב בראיות. פסק הדין מאשר את החלטת בית משפט קמא וקובע כי ישראל אינה מחויבת לממן את קצבת הקיום המינימלית למי שכבר אינם תושבים והפכו לאזרחי מדינות אחרות. מאחר שהמערערים עברו לקנדה בשנת 1998 ומבקרים בישראל רק לזמן קצר מדי שנה, ברור כי מרכז חייהם הוא בטורונטו ולא בישראל. בנוסף, מצא בית המשפט כי עזרתם של המערערים לנכדתם נבעה מהעלייה, ולא הסיבה לה. השופטים הגיעו למסקנה כי אין לראות במערערים תושבי ישראל ודחו את הערעור. ההחלטה אישרה מחדש את הדרישה כי תושבים חייבים להתגורר בישראל כדי להיות זכאים להטבות מסוימות, והדגישה את חוסר השוויון בתשלום לתושבים לשעבר שהפכו לאזרחי מדינות אחרות. הערעור נדחה, ופסק הדין הקודם נותר על כנו, ללא צו להוצאות.