ב"ל 16565-09-19

תקציר

התובעת, שעבדה במשרד עורכי הדין של בעלה, תבעה את המוסד לביטוח לאומי להכיר בה כעובדת הזכאית לדמי אבטלה לאחר שעזבה את העבודה. התובעת טענה כי היא עובדת שכירה קבועה בחברה. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעת, וקבע כי התובעת לא הביאה ראיות לכך שהיא עובדת החברה. ההחלטה התבססה על מספר גורמים. ראשית, התובעת ניהלה את המשרד באופן עצמאי ומיעטה להתערב בעבודתו של בעלה. שנית, התנהלותה הכלכלית של התובעת הצביעה על כך שהיא אינה עובדת שכירה מן המניין אלא שותפה במשרד. הייתה לה שליטה משותפת על ההוצאות, היא השתתפה בהחלטות כלכליות ומשכורתה נקבעה במשותף עם בעלה. בנוסף, זכותה של התובעת לחתום על חשבוניות ושיקים, תפקידה הניהולי והיעדר פיקוח על שעות עבודתה, כל אלה הצביעו על היותה קבלן עצמאי ולא עובד. עוד ציינה השופטת כי דיווחה של התובעת למוסד לביטוח לאומי ולרשות מס הכנסה כעובדת לא עלה על יתר הנסיבות שהצביעו על היותה שותפה. בסך הכל, הראיות הראו כי התובעת ובעלה ניהלו שני סניפים נפרדים של משרד עורכי הדין באופן עצמאי. לפיכך, החלטת הנתבעת לשלול מהתובע דמי אבטלה נמצאה כדין, והתביעה נדחתה.