ע"א 236/54

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת פינוי שהגישו בעלי בניין בירושלים נגד דייר, ד"ר לוין, שהשתמש בבניין למעבדה. התביעה הייתה ביחס למבנה חדש שהבעלים תכננו להקים על המגרש. ד"ר סדובסקי, הדייר המקורי, לא צורף כצד לתביעה. בית משפט השלום דחה את התביעה, מה שהוביל את הבעלים לערער לבית המשפט המחוזי. החלטת בית המשפט המחוזי פוצלה, כאשר שני שופטים אישרו את החלטת בית משפט השלום ושני שופטים הורו על פינוי חלק מהבניין. דעת הרוב הייתה שד"ר סדובסקי עדיין מחזיק בבניין ולא נטש אותו, ולכן היה צריך להגיש נגדו את התביעה. באשר לחדרים שהוחרמו על ידי הרשות המוסמכת ונמסרו לד"ר לוין, הורה הרוב על פינויו של לוין, מאחר שהיה דייר ישיר של הבעלים, לפי חוק הסדר חירום לתפיסת קרקעות, תש"ט-1949. החלטת המיעוט הייתה לפנות את כל הבית. שני ערעורים וערעור נגדי הובאו בפני בית המשפט לערעורים אזרחיים. הערעורים ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לחדרים שלא הוחרמו, ואילו הערעור שכנגד התייחס לחדרים שהוחרמו. בית המשפט לערעורים אזרחיים הדגיש כי לא היה צריך לתת דגש רב כל כך לנושא החזקה, וכי השאלה החשובה היא האם השוכר עדיין השתמש בבניין כמקום מגוריו. בית המשפט הבחין בין חזקת דייר לצורך קביעת מעמדו כדייר מוגן לבין חזקתו בדין הכללי. נמצא כי ד"ר סדובסקי עדיין מחזיק בבניין במובן הכללי, ועל כן צו פינוי לגבי החדרים שלא הוחרמו היה מחייב את נוכחותו בתביעה. באשר לחדרים שהוחרמו, בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים כך שהגיעו למסקנה כי לוין היה שוכר משנה של ד"ר סדובסקי ולא שוכר ישיר של הבעלים. לפיכך, צו פינוי לא היה אפשרי ללא נוכחותו של ד"ר סדובסקי בתביעה. כמו כן, מאחר שלא ויתר על זכויותיו בנכס, היה זכאי לקבל דמי שכירות מלוין, ולכן ערעור הבעלים נדחה. בית המשפט ציין את ההשלכות הבעייתיות של החלטתו ואת החקיקה הלא ברורה, אך בסופו של דבר אישר את החלטת בית משפט השלום, דחה את ערעור הבעלים וקיבל את הערעור שכנגד. הבעלים חויבו לשלם את הוצאותיו של לוין עבור שתי הערכאות, כולל שכר טרחה לעורכי דינו.