ע"א 813/22

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור על החלטת בית משפט קמא, מבלי להידרש לתגובת המשיבים, לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות. הערעור ערער על סמכותו של בית משפט קמא להכריע בסכסוך, אך בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה, וציין כי סוגיית הסמכות המהותית לא הועלתה בשלב המשפט. בית המשפט ציטט תקדימים שקבעו כי לא ניתן להעלות ערעורים שיפוטיים בשלב הערעור אלא אם כן נדונו קודם לכן. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט כי לבית משפט קמא נתונה הסמכות להמשיך בתיק, שכן לא הוגשה בקשה להפסקת הליכים נגד צדדים שאינם חייבים לפי חוק חדלות פירעון. בית המשפט התייחס גם לטענות בדבר טעויות בפסק הדין קמא, וקבע כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מנומקים היטב ומבוססים על ראיות, בפרט בנוגע לעדויותיהם הבלתי מהימנות של הנאשמים. ערכאת הערעור שבה ואישרה את עקרון אי-ההתערבות בהערכות מהימנותו של בית משפט קמא, אלא אם קיימת סיבה משכנעת. הנתבעים טענו כי בית משפט קמא התעלם מעדויות מסוימות, אך ערכאת הערעור לא מצאה בסיס לטענה זו; תחת זאת, בית משפט קמא דחה טענות אלה בשל חוסר עקביות. בית המשפט מצא כי העסקאות המדוברות נראות כמהלכים פיקטיביים שנועדו להסתיר נכסים מנושים. משכך, החלטתו של בית משפט קמא לבטל עסקאות אלה הייתה מוצדקת מכוח עקרון תום הלב, שכן הן נועדו להונות נושים ולפגוע בתקנת הציבור. הערעור נדחה, תוך שהוא קובע כי הנכס המעורב, שסומן להליכי חדלות פירעון, שייך בצדק לקרן השכחה המנוהלת על ידי הנאמן, והמערערים חויבו בהוצאות משפט. פסק הדין היה מוסכם על כל השופטים המעורבים, והפגין תמיכה אחידה בהחלטה.