ת"א 70751-09-16

תקציר

התובע, מימון, תבע מספר נתבעים להחזר כספים שלטענתו הלווה לחברת גרינשפון. הנתבע הראשון היה גרינשפון עצמו, השני היה שקלר, בו התובע היה בעל שליטה, והנתבעים השלישי והרביעי היו שני בעלי מניות של גרינשפון, יותם ודובי שור. הנתבעים החמישי והשישי היו משרד רואי החשבון ורואה החשבון שביקר את הדוחות הכספיים של גרינשפון. מימון טען כי בין השנים 2010 ל-2012 הוא הזרים לגרינשפון סך של 3,615,211 שקל כהלוואת בעלים וביקש את החזרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי הכספים שהעביר התובע לא נועדו לטובת החברה אלא היו חלק מהסכמי רכישת מניות ועסקאות רוטציה בין התובע לבין בעל השליטה המנוח, רונן יצחקי. בית המשפט מצא כי התובע לא הצליח להוכיח את טענותיו. באשר להזרמה הנטענת של 1,938,550 ₪ לגרינשפון בשנת 2010, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעים כי כספים אלה היו חלק ממזימה ליצירת הלוואות בעלים פיקטיביות ולא שימשו לטובת החברה. מעדותו של התובע עצמו ומהראיות שהוצגו עולה כי הכסף הועבר חזרה לחשבונו האישי של התובע או ליצחקי, והתובע לא הביא כל ראיה להפרכת טענה זו. בתקופה שבין 2011 ל-2012 קיבל בית המשפט את הטענה כי התובעת העבירה לגרינשפון סך של 1,676,661 ₪. עם זאת, הנתבעים הצליחו לקזז חלק מהסכומים כנגד התובע בגין משיכות אישיות, משיכת דמי ניהול שלא כדין וחיובים נוספים, והותירו את התובע עם יתרת זכות בסך 991,161 ₪ בלבד. בנוסף, בית המשפט מצא כי התובע ויתר על טענותיו נגד גרינשפון ושקלר באמצעות שני הסכמי פשרה, ודחה את הטענות נגדם. גם תביעת הרשלנות נגד הנתבעים החמישי והשישי, רואי החשבון, נדחתה. התובע ביסס את טענתו על עדות שמיעה, שלא הייתה קבילה, ובית המשפט מצא כי רואי החשבון לא הסתמכו רק על הצהרות ההנהלה אלא ערכו בדיקות בפועל. לבסוף, בחן בית המשפט את אחריותם האישית של יתר הנתבעים, יותם ודובי שור. התובע טען כי יש להסיר את מסך ההתאגדות, אך בית המשפט חלק על כך וקבע כי התובע לא הוטעה, שכן הוא היה מודע למחלוקות סביב הלוואת הבעלים חודשים לפני מעשה ההטעיה הנטען. בית המשפט גם לא מצא הפרה של חובות סטטוטוריות או עוולות של הטעיה או רשלנות מצד נתבעים אלה. לסיכום, השופט הורה על מחיקת התביעה כולה ופסק כי על התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 75,000 ₪.