ע"א 3021/23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב השאלה האם פיצויים לפי סעיף 13 לפקודת המקרקעין חלים כאשר נכס שנחשב בעבר נפקד משוחרר לבעליו המקוריים או ליורשיו. המקרה עסק בתביעות המשיבים לפיצויים בגין הפקעת רכושם שבשליטתו המקורית של האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בית המשפט קבע, כי אמנם המשיבים לא השיבו לעצמם בעלות בדיעבד, אך עם שחרורם הם זכאים לפיצויים המשקפים את הפקעת הנכס ממועד תפיסתו ועד לשחרורו. דעת הרוב, בראשות השופט י' עמית, הדגישה כי שחרור הרכוש על ידי האפוטרופוס מקנה זכויות לפיצויים כאילו נכנס לנעליו של האפוטרופוס, ובכך מאפשר תביעות בגין נזקים שנגרמו עקב איחור בפיצויים, שבאופן מסורתי כיסו "רכיבים פוריים" כמו הפסדי דמי חכירה. עמדה זו עמדה בניגוד לדעתו החולקת של השופט ד' מינץ, שטען כי מאחר שזכויות נוצרו רק עם שחרורו של האפוטרופוס, הן אינן שוות ערך לבעלות בעת ההפקעה, ומכאן הגבלת התביעות למה שהאפוטרופוס יכול לתבוע. בעמדה תומכת הסכימה השופטת ד' ברק-ארז עם עמית, והדגישה כי מרגע שחרורו, הנכס נשא מטבעו זכאויות כגון הזכות לתבוע פיצויים המגיעים לו, תוך שלילת השפעתו על היותו נפקד מלכתחילה. בסופו של דבר הוחלט כי ערעורי המדינה נדחים, תוך אישור זכויות המשיבים בתביעותיהם, לצד פסיקת הוצאות לטובתם.