סע"ש 38439-03-21

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת למעלה מ-30 שנה כשמאי, טען כי הוא עובד הנתבעת וביקש הכרה בדיעבד ככזה, יחד עם הזכויות הסוציאליות הנלוות. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו. על פי פסק הדין, עדותו של התובע לא תמיד הייתה אמינה, והמסמכים והעדויות שהציגה ההגנה סתרו את גרסתו לאירועים. ביישום מבחני הפסיקה לקביעת יחסי עובד מעביד – לרבות מבחן האינטגרציה, מבחן הקשר האישי, הכפיפות והפיקוח, אספקת כלים, תלות כלכלית ועוד – הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעת לא השתלבה במערכת הארגונית של הנתבעת. תחת זאת, הוא ניהל עסק עצמאי משלו, סימן את עצמו כעצמאי במסמכים רשמיים וניכה הוצאות אישיות שונות שאינן קשורות לעבודתו עבור הנתבעת. כמו כן, נהנה התובע מיתרונות ההסדר החוזי שלו, אשר איפשר לו לנכות הוצאות ולעצב את שעות עבודתו באופן עצמאי. עוד קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח כפיפות לנתבע, במיוחד נוכח חירותו לבחור לקוחות ושעות עבודה, ולספק בעצמו כלים וציוד. רציפות וסדירות עבודתו של התובע אצל הנתבעת לא הצביעו על יחסי עבודה, ואף לא ניסה התובע לנהל משא ומתן כזה במהלך שלושת עשרות שנות שירותו. למרות שבית המשפט מצא ראיות מסוימות לחוסר תום הלב של התובע, הן לא היו חמורות מספיק כדי לגבור על השיקולים האחרים. בסופו של דבר, תביעתו של התובע נדחתה, והוא חויב לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע ואת שכר טרחת עורך הדין.